עובד שבמשך תקופה ארוכה עבד בחברה מסויימת תחת הגדרה של עצמאי, ולאחר מכן הוחלפה הגדרתו והוא הוגדר כעובד שכיר, ותבע בדיעבד את זכויותיו הקוגנטיות לגבי התקופה בה עבד עבור החברה תחת הגדרה של עצמאי, לא יחויב להחזיר לחברה כספים עודפים, למעט במקרים חריגים, כך קבע בית הדין הארצי לעבודה.
כאשר עובד מוגדר במשך תקופה ארוכה כפרילנסר וכתוצאה מכך לא מקבל זכויות סוציאליות לרבות הפרשות לפנסיה, ובשלב מסוים הוא הופך לעובד שכיר, ולאחר תקופה מסויימת (במהלכה עבד כשכיר) הוא תובע את המעסיק בטענה שמגיע לו לקבל (בדיעבד) את הזכויות הקוגנטיות שלו עבור התקופה בה הועסק כעצמאי, במקרים כאלה בית הדין לעבודה עשוי לחייב אותו להחזיר למעסיק כספים שקיבל ואשר לא היה אמור לקבל אותם אילו הועסק מלכתחילה כעובד שכיר.
זאת, במקרים בהם הסכום ששולם לעובד בעת שהוגדר כעצמאי גבוה במידה ניכרת מהסכום שהיה משולם לו כעובד, ובנוסף העובד עצמו דרש להיות מועסק כפרילנסר.
כמו כן ניתן לחייב את העובד בהשבת הכספים העודפים שקיבל, כל עוד הוסכם מלכתחילה בין העובד למעסיק שאם תהיה הכרה בדיעבד כעובד שכיר, הוא ישיב למעסיק את הסכומים העודפים שקיבל רק מעצם מעמדו כעצמאי.
בשלב הראשון פסק בית הדין האיזורי לעבודה לגבי עובד מסויים שהועסק כעצמאי בתפקיד מקצועי בכיר בחברה גדולה, ולאחר מכן הוכר כעובד שכיר, כי יש להכיר בו כעובד למשך כל תקופת העסקתו, ולקזז את תשלומי היתר ששולמו לו כעצמאי מול הסכומים שהיו מגיעים לו כעובד שכיר.
מסקנתו של בית הדין האיזורי לעבודה על כך שכן התקיימו יחסי עובד מעסיק בין אותו עובד בכיר לבין החברה שהעסיקה אותו לאורך כל תקופת העסקתו, התבססה על הקביעות הבאות:
1 העובד עבד בהיקף שנקבע על ידי המעסיק.
2 הוא עבד בשעות העבודה המקובלות בחברה.
3 הוא עבד על פי הוראות מאנשי החברה ותוך שימוש בכלים ובאמצעים שסיפקה לו.
4 הוא לא נתן שירות ללקוחות נוספים ולא העסיק עובדים.
5 עם העברתו להעסקה במעמד של עובד לא חל שינוי בתנאי עבודתו.
אותו עובד ערער על פסיקת בית הדין האזורי לפיה נקבע כי החברה תקזז את תשלומי היתר כנגד מה שהיה מגיע לו כעובד שכיר.
בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעורו בנוגע לקיזוז וקבע, כי ככלל, כאשר מכירים ביחסי עובד מעסיק בדיעבד (כלומר לאחר שהעובד כבר עבד תקופה מסויימת כשכיר), העובד לא צריך להחזיר חלק מהסכומים ששולמו לו כעצמאי.
זאת למעט במקרים חריגים, בהם הסכום ששולם לעובד בעת שעבד כעצמאי גבוה במידה ניכרת מהסכום ששולם לו כעובד, ובנוסף העובד עצמו דרש להיות מועסק כעצמאי, או אם סוכם מלכתחילה שאם הוא יוכר כעובד שכיר הוא יחזיר חלק מהסכום.
הנימוק שבית הדין הארצי לעבודה נתן לפסק הדין התבסס על עקרונות משפט העבודה, ועל הצורך למנוע מצב בו עובד ימנע מלתבוע הכרה ביחסי עובד מעסיק מחשש שייתבע להשיב כספים ששולמו לו.
בנוסף פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי תביעה של עובד על עצם קביעת הסטטוס של עובד כשכיר או כפרילנסר, וההשלכות הכספיות הנובעות מכך, לא תידחה בעקבות טענת ההתיישנות, גם אם מערכת היחסים בין העובד למעסיק החלה שנים רבות לפני הגשת התביעה.
