פיצויי פיטורין

פיצויי הפיטורין בישראל מוסדרים מתוקף חוק פיצויי פיטורין (התשכ"ג 1963) ותקנותיו.

החוק, למעשה החל כמנהג בענף הייצור ופסיקות שופט בעניין החלו גם קודם לחקיקתו: כבר ב-1939 פסק השופט שניאור זלמן חשין פיצויים לעובד. החוק ביסס את המנהג והחיל אותו על כל המעסיקים.

הזכות הבסיסית לפיצויי פיטורין מצויה בסעיף הראשון לחוק – וותק של שנה רצופה לעובד, (או וותק של שתי עונות רצופות בשתי שנים עבור עובד עונתי) מקנה לו את הזכות לקבל פיצויים בגין פיטורין.

החוק מכתיב כי וותק ורציפות העבודה שלפיהם נקבעים הפיצויים, לא יקטעו כתוצאה מהעברת בעלים במקום העבודה, או העברת העובד מיחידה אחת לאחרת תחת אותו מעביד. על כן שווי הפרשה לפיצויי פיטורין נכלל בהעברת בעלות על החברה והרוכש את החברה לוקח זאת בחשבון.

על-פי הסעיף השלישי לחוק- פיטורין בסמיכות לתום שנת עבודה ראשונה יחשבו ככוונת המעסיק להימנע מלשלם פיצויים, אלא אם כן יוכח אחרת. אם לא יוכח, זכות הפיצויים לא תיפגע.

סמיכות לתום שנת עבודה ראשונה מתייחסת למעל 11 חודשים, אולם מהות התנאי לתביעת פיצויים היא רצון המעסיק להימנע מלשלם. על כן, במקרה של הוכחת התנאי לפיטורין, יפסוק בית הדין פיצויים גם קודם שמלאו לעובד 11 חודשי עבודה בעת פיטוריו. אם יוכח אחרת, יהיה המעסיק פטור מלשלם פיצויים גם אם פוטר העובד לאחר צבירת 11 חודשים.