שיתוף

יותר ויותר ארגונים מתקינים מצלמות אבטחה ולעיתים גם מצלמות מעקב אחר עובדיהם. אין ספק שהמעסיק צריך לפקח על עובדיו. השאלה היא רק איפה עובר הגבול בין פיקוח לגיטימי לבין חדירה לפרטיות.

באחד המקרים שהגיע אל בית הדין לעבודה, תבעה עובדת בכירה את המעסיק בטענה כי הציב מצלמה במשרדה, אף שהיא התנגדה להצבת המצלמה.

המעסיק טען מנגד, כי המצלמה הותקנה בגלל גניבת רכוש מהחדר, אבל לא טען שהעובדת חשודה כמי שגנבה את אותו רכוש.

בית הדין פסק, כי התקנתה של מצלמת האבטחה והפעלתה בחדר בו עובדת אותה עובדת, בניגוד להסכמתה וחרף התנגדותה המפורשת, מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה ונסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה על פי הגדרת חוק פיצויי הפיטורים.

בנוסף על כך התבסס בית הדין על חוק יסוד הגנת הפרטיות הקובע, כי פגיעה בפרטיות הינה בין היתר צילום אדם כשהוא ברשות היחיד.

ברגע בו שלאותה עובדת הוקצו חדר ושולחן עבודה, הרי שבשונה משטחים אחרים של אתר הארגון בהם היא מבצעת את תפקידה, משרדה מהווה את רשות היחיד. לכן, כל עוד היא עובדת באותו חדר, הפעלת המצלמה מהווה פגיעה לא מידתית ולא סבירה בפרטיותה.

במקרה זה, הוכחה סמיכות זמנים בין התקנת המצלמה לבין ההתפטרות. המשמעות היא שהוכח קשר סיבתי בין הצבת המצלמה לבין ההתפטרות והוכח כי העובדת התריעה בפני המעסיק על כך שאינה מוכנה להיות מצולמת בזמן ביצוע עבודתה.

נזכיר, כי החוק דורש שהעובד יתריע בפני המעסיק על ההרעה בתנאי העבודה לפני שימסור את התפטרותו ויאפשר למעסיק לתקן את העוול.

במקרה הנוכחי המעסיק לא נענה לדרישת העובדת להסיר את המצלמה. ועל כן קבע בית הדין כי הסירוב של המעסיק לחדול מהפעלת המצלמה לאחר שהעובדת התנגדה והתריעה על כך במפורש, מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה.

בנסיבות אלו, פסק בית הדין לעבודה, לא ניתן לדרוש מהעובדת להמשיך בעבודתה. בעקבות כל הנסיבות ניתן להגדיר את התפטרותה כפיטורים, קבע בית הדין, ולכן היא זכאית לתשלום פיצויי פיטורים.

סוגייה אחרת בנושא פרטיות העובד היא האם מותר למעסיק להתקין שירות מעקב בטלפון נייד של עובד.

עובד בחברה מסויימת קיבל ביומו הראשון לעבודה טלפון נייד שעליו התקין המעסיק שירות מעקב. אותו שירות מעקב הותקן גם בטלפונים הניידים של שאר העובדים.

מטרת שירות המעקב היא לאפשר למעסיק לוודא שהעובדים הגיעו בזמן לעבודה ולעקוב אחר מקום המצאם במהלך יום העבודה.

העובד תבע את המעסיק. אלא שבית הדין קבע, כי לא הוכח שהמעסיק עשה שימוש כלשהו בשירות המעקב שהותקן בטלפון של העובד במטרה  לעקוב אחר מקום המצאו של העובד בשעות שאינן שעות עבודה או בימים שאינם ימי עבודה.

בית הדין קבע, כי המשמעות היא שהמעסיק רצה לפקח על מקום המצאו של העובד במהלך יום העבודה בלבד ואין בכך חדירה לפרטיות או מעקב אסור.

עוד פסק בית הדין, כי העובד המשיך לעבוד גם לאחר שנודע לו על התקנת שירות המעקב, ולכן יש לראות בכך הסכמה כוללת של העובד למעקב שבוצע על ידי המעסיק.

לכן דחה בית הדין לעבודה את תביעת העובד לתשלום פיצוי בגין חדירה לפרטיות.

כנס משאבי אנוש בנושא העצמת ההון האנושי

אין תגובות

השאר תגובה