באיזו מידה ארגון לוקח אחריות אתית על כספי הפרישה של העובדים

מיקי קבליס, טרפז פיננסים: "ברגע האחרון, שנה שנתיים לפני הפנסיה, העובד עלול לגלות שאין לו כלום, או שיש לו פחות משחשב, ואז מתחילות האצבעות המאשימות"

שיתוף

"איפה כספי הפנסיה שלנו נמצאים, איפה אנחנו מוצאים את הכספים שלנו, מי מנהל אותם עבורנו, כמה זה עולה לנו, מה אנחנו עושים עם זה ומה יהיה לי בכלל בשלב כזה או אחר בחיים", כך החל מיקי קבליס, מנכ"ל ומייסד טרפז פיננסים, את הרצאתו בנושא אחריותו של המעסיק בעולם הפרישה מינואר 2020, בכנס פרישה ופנסיה.

לדבריו, "בעבר, הממשלה או המעסיק דאגו לנו. היום העובדים סומכים על המעסיק שידאג להם ושהוא מבין בתחום.

"אלא שכיום, האחריות [על תוכנית הפנסיה שלנו] היא של כל אחד מאיתנו ברמה האישית. לממשלה אין אחריות. ולמעסיקים יש אחריות טכנית בלבד על העברת הכספים בזמן.

"בפני העובדים ניצבת הדילמה: מי יטפל בי בנקודות המצוקה שלי, בפרישה. האם המעסיק דואג לי, האם אני במקום הכי טוב שאני יכול להיות.

"המצוקה הולכת וגדלה בשלוש צמתים מרכזיות: הראשונה שבהן היא בתהליך העבודה השוטף. ארגונים מתמודדים עם ניסיון מתמשך ויומיומי לשימור הטלנטים והעובדים היעילים בארגון.

"הכלי המיידי שמעסיקים משתמשים בו הוא השכר. אבל תמיד יהיה מישהו (ארגון) שיתן קצת יותר (מכם). האם אנחנו יודעים לתת את המענה והפתרונות מעבר לשכר ולתגמול המידיים כדי לשמר את העובד אצלנו?

"הצומת השנייה היא מיתון שמתרחש אחת לכמה שנים. ובעקבותיו, תהליכי התייעלות שמביאים לסיום העסקה. איך מסיימים העסקה עם עובדים באופן שהעובד לא יבוא בטענות למעסיק, לא רק ברמה המשפטית אלא ברמה הערכית.

"איך העובדים שממשיכים לעבוד בארגון, נותרים רתומים לארגון ולמערכת, ולא מתחיל להתרחש עולם הרכילות הצינית והמשרד הופך להיות פינת הקפה. משום שברגע שזה קורה, היעילות והפיריון הולכים ופוחתים.

"הצומת השלישית שהיא לא פחות חשובה: סיום עבודה בגיל הפרישה. כי בגילך הפרישה רוצים לצאת לפנסיה בצורה יעילה נכונה ואופטימלית.

"אם התהליך הזה לא מושרש בארגון, יכול להיות שאותו עובד יגלה שברגע האחרון, שנה שנתיים לפני הפנסיה, שאין לו כלום. או שיש לו פחות או שחשב שיש לו יותר. ואז מתחילות הדילמות והאצבעות המאשימות.

"העניין הוא שזה לא נגמר רק בעובד הפורש, כי גם העובדים הצעירים, שאותם רוצים לשמר, מסתכלים על אותו פורש עובר את התהליך ומסיקים מתוך כך, שעוד כמה שנים זה יגיע גם אליהם.

"ולכל אלה נוסף כעת גם תיקון 190. מישהו יודע להגיד בלב שלם על מה מדובר? תיקון 190 זה בערך ספר. מתייחסים אליו בדרך כלל בעולמות השיווק הפנסיוני ובעולמות הפרישה אבל רק לשלושה סעיפים מתוכו.

"כאמור, זה ספר שלם ששינה בכ-180 מעלות את כל ההתייחסות של איך לשייך, ואיך להכיר בכספים וכו. בין אם לבעלי החברה או לעובדים.

"ונכנסו עוד ועוד רפורמות ושינויים. אנחנו מוצאים עצמנו כל יום עם עדכון נוסף שמשנה סדרי עולם.

"המטרה בפועל אולי נכונה אבל אין יד מכוונת. לא אנחנו כמעסיקים, ובטוח לא העובדים שלנו, יודעים מול מה הם עובדים היום. מול מה הם עומדים.

"איפשהו בגילאי 50 או 55 מתחיל חשש. אנחנו חייבים לשמור על מקומנו, ורוצים להתחיל לראות מה קורה איתנו בעוד כמה שנים.

"חלק מהעובדים בגילאים אלה מתחילים לגלות שחלק לא קטן מהזמן שלהם מיועד לטיפול במשפחה – בהורים מבוגרים.

"כאשר עובד מתחיל לחשב כמה כסף יהיה לו בפרישה, מתחילה האצבע המאשימה. כך שגם אם למעסיק אין אחריות חוקית, הרי שיש לו אחריות אתית.

"אחריות המעסיק בעולם הפרישה מתרכזת בשלוש קטגוריות:

"ראשית, חסכון פנסיוני. האחריות החוקית שלנו זה לדאוג לתשתית. אבל, למשל, האחריות לדאוג לדמי הניהול היא לא של המעסיק.

"מצד שני, לעובדים אין שמץ של מושג איך דואגים לזה והם תולים במעסיקים את האחריות לכך. כי עובד שפורש אומר (למעסיק): זה כל מה שיש לי? למה לא אמרת לי.

"נכון שהמעסיק לא אמור לומר לו. אבל עדיין, בתפיסה הקולקטיבית של העובדים למעסיק יש אחריות לכך.

"סיום העסקה: בין אם סיום ההעסקה נעשה ביוזמת העובד או לא, הוא מגיע עם התמרמרות. וההשלכות מבחינת עובדים אחרים יוצרות פגיעה ביעילות ובפיריון של הארגון.

"כלומר – סיום העסקה שנעשה באופן לא מתוכנן, ולא מייצר מקסימום תועלת, עלול לגרום לנזק מתמשך.

"הקטגוריה השלישית היא נושא הפרישה.

"את כל שלושת הנושאים האלה המעסיק חייב לקחת במסגרת השיקולים שלו, גם אם אחריותו עליהם היא חלקית או טכנית. וגם אם העובד הסכים וחתם על כך. כי אם לא נתנהל בצורה אופטימלית הארגון ינזק".

כנס משאבי אנוש 2020

אין תגובות

השאר תגובה