שיתוף

בעוד שבעבר לא היתה התייחסות ראויה להתעמרות בעבודה, ומנהלים מסוימים לקחו לעצמם את הזכות לעשות ככל העולה על רוחם, הרי שכיום בתי הדין לעבודה מאוד לא סלחניים כלפי התעמרות בעבודה וניתן לראות זאת בפסקי הדין.

התעמרות בעבודה יכולה להיות גם הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבות ביחסי העבודה שבגללן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו.

מדובר בנסיבות שמזכות את העובד שהתפטר בפיצויי פיטורים, בתנאי שעבד לפחות שנה באותו מקום עבודה.

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית הדין לעבודה נדרש המעסיק לשלם פיצוי של 30 אלף שקל לעובדת שתבעה בגין התעמרות.

העובדת הועסקה אצל המעסיק בסריקת מסמכים למחשב במשך כארבע שנים. לאחר פיטוריה הגישה העובדת תביעה כנגד המעסיק לתשלום פיצויים, בין היתר בגין התעמרות בעבודה.

העובדת טענה כי ההתעמרות התבטאה בכמה מישורים. ראשית, המעסיק מסר לה מכתב ובו היא ננזפה על ידי מנהל החברה בגין שיחות טלפון ארוכות שביצעה.

כמו כן היא נדרשה לא לשוחח בטלפון כלל בשעות העבודה. באותו מכתב הובהר לעובדת, כי אם תמשיך לשוחח בטלפון, יקוזז זמן השיחה משעות עבודתה, כאשר קיזוז מינימלי לשיחה יעמוד על 15 דקות. כמו כן הודיעו לעובדת כי כל יום יקוזזו משכרה 45 דקות בגין הפסקות.

שנית, לאחר חזרתה של העובדת מחופשה מחלה, היא נדרשה לשבת במשך כמה חודשים בחדר ריק, שהיה בו חלון פנימי לכיוון חדרו של מנהל החברה.

במשך רוב התקופה היא ישבה בחוסר מעש, והתבקשה לדווח על כל יציאה משטח המשרדים, כולל יציאה לשירותים.

המעסיק טען בבית הדין לעבודה, כי לא היתה זו התעמרות בעובדת אלא בדיוק להיפך. המעסיק האשים את העובדת בזלזול ועזות מצח, בכך שניהלה שיחות טלפון פרטיות ממושכות בשעות העבודה, במקום לבצע את עבודתה. עוד טען המעסיק, כי העברתה של העובדת לחדר נפרד נעשתה בגלל היעדר אמון בה.

בית הדין לעבודה קבע כי המעסיק אכן התעמר בעובדת ונהגה בה בחוסר תום לב במסגרת יחסי העבודה, ועל כן עליו לפצות אותה בסכום של 30 אלף שקלים בגין עוגמת נפש.

ככלל, טען בית הדין, למעסיק יש סמכות לנהל את עסקיו כראות עיניו ולהחליט החלטות הכלולות במסגרת הסמכות הניהולית שלו. עם זאת, הסמכות הנתונה למעסיק אינה בלתי מוגבלת ויש להפעילה בתום לב, באיזון ותוך בחינת עניינו של העובד העלול להיפגע.

בית הדין קבע, כי המכתב שנמסר לעובדת כולל כמה הוראות שמהוות פגיעה בלתי סבירה ומידתית בעובדת: ביחס לאיסור הגורף לשוחח בטלפון במשך כל יום העבודה, ביחס לניכוי של 15 דקות לפחות משכרה בגין כל שיחה, וביחס לקיזוז זמן הפסקה של 45 דקות מדי יום, בלי שיש אזכור למספר שעות ההפסקה שהיו נהוגות בפועל.

עם זאת, קבע בית הדין, כי עצם הוצאת המכתב בלי יישום הדברים האמורים בו אינו נחשב להתעמרות.

כמו כן קבע בית הדין לעבודה כי המעסיק נקט בדרך משפילה, מבזה ופוגעת בזכויות העובדת כשדרש ממנה לשהות ימים ארוכים לבדה, בחדר ריק מציוד עבודה, ללא מעש, תחת מעקב צמוד שבמסגרתו היא נדרשה לדווח על כל יציאה, לרבות לשירותים.

בהתנהלות זו נהג המעסיק כאילו העובדת היתה חפץ המונח בפינה נסתרת עד למועד בו תתקבל ההחלטה מה לעשות עמו.

אין תגובות

השאר תגובה