שיתוף

הזכות לשכר מינימום היא זכות קוגנטית (זכות מגן) שעובד אינו יכול לוותר עליה. הזכות חייבת להנתן לעובד באופן אוטומטי על ידי כל מעסיק בלי קשר להכנסתו של המעסיק, למספר המועסקים בחברה שלו או להסכם שהוא חתם עם העובד.

חוק שכר מינימום קובע, כי מעסיק חייב להציג במקום העבודה את עיקרי זכויות העובד במקום בולט לעין במקום העבודה.

עובד שקיבל שכר הנמוך משכר המינימום (בהתאם לשכר המינימום בתקופה הרלוונטית) יכול לתבוע את המעסיק בבית הדין לעבודה.

חשוב להדגיש, כי אי תשלום שכר מינימום, או ניסיון להתחמק משכר מינימום באמצעות העסקת העובד במתכונת פרילנסר אף על פי שמדובר בעובד שכיר לכל דבר ועניין, מהווה עבירה פלילית.

במקרה של תביעה פלילית המעסיק יאלץ לשלם, בנוסף לפיצוי לעובד, גם קנס ויתכן שאף יגזר עליו מאסר. עובד שזכותו לשכר מינימום הופרה יכול להגיש תלונה כנגד המעסיק גם ליחידת האכיפה של חוקי העבודה.

זאת ועוד, תשלום שכר הנמוך משכר המינימום פוגע לא רק בסכום השכר עצמו אלא אף בזכויות הסוציאליות המגיעות לעובד, ונובעות מסכום השכר.

במקרה מסויים פסק בית הדין לעבודה, כי מעסיק שלא שילם את מלוא שכר המינימום ליותר מ-10 עובדים ואף לא שילם להם שעות נוספות על פי דין, ישלם קנס כספי של כ-340 אלף שקלים.

המעסיק הודה הודתה בהאשמות המיוחסות לו, אך לא הביע כל חרטה וטען כי עבירות אלה בוצעו לפני שנים רבות, ומבחינת החוק הן נמצאות בתחום אפור. עוד טען המעסיק כי היה מדובר במקרה חד פעמי, וכי קנס כספי עלול להביא לפירוק החברה ולפשיטת הרגל שלה.

המדינה שתבעה את המעסיק הדגישה את חומרת העבירות, ואת החשיבות הרבה שיש בענישה מרתיעה בכל הנוגע להפרות בוטות של זכויות קוגנטיות שנועדו להגן על העובדים לקבות חוק שכר מינימום וחוק שעות עבודה ומנוחה.

כמו כן טענה המדינה כי המעסיק ניצל מול העובדים את כוחו לרעה וכי ניצול מסוג זה ראוי לענישה מרתיעה. זאת ועוד, המדינה טענה כי המעסיק לא הביע חרטה ולא פעל לתיקון העוולות ועל כן אין סיבה להקל בעונשו.

בית הדין לעבודה קבע, כי מדובר בעבירות אותן יש להוקיע ועם זאת נתן משקל לנסיבות אישיות של המעסיק. בית הדין פסק כי יש להתייחס לעבירות כלפי כל העובדים באופן מצרפי כלומר כאל מסכת אחת של עבירות (ולא אל כל עובד באופן פרטני).

לדברי בית הדין לעבודה, חוק שכר המינימום הינו מקביל לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מטרתם של שני חוקים אלה היא להבטיח את קיומו הבסיסי של האדם בחברה.

בית הדין לעבודה עמד על חומרתן הרבה של העבירות ועל העובדה שהן נעשו כלפי קבוצה שלמה של עובדים ולא כלפי עובד אחד בלבד. כלומר, לא מדובר במעידה חד פעמית כפי שטען המעסיק.

מנגד התחשב בית הדין לעבודה בעובדה שמאז ביצוע העבירה חלפו כתשע שנים, ובכל שהמעסיק הודה מייד במעשים אף שלא הביע חרטה ולא לקח על עצמו את האחריות לתוצאות העבירה.

לאור כל זאת פסק בית הדין לעבודה כי על המעסיק לשלם קנס כספי בסכום של כ-340 אלף שקלים, והמעסיק התחייב להמנע מעבירות מסוג זה בעתיד.

אין תגובות

השאר תגובה