שיתוף

עובד שעבד בתפקיד נהג הסעות במשך כשנתיים ורבע הגיש באפריל תביעה לגמול עבודה בשעות נוספות ופיצויי הלנת שכר, דמי הבראה, פדיון חופשה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, השלמת פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

החברה המעסיקה טענה להתיישנות התביעות משום שעילתן היתה שישה חודשים לפני מועד הגשת התביעה. טענה זו התבססה על סעיף 10 בהסכם העבודה עליו חתם התובע, לפיו: "כל תביעה שיש לעובד תתיישן לאחר תקופה של ששה חודשים".

כמו כן, הכחיש המעסיק את זכאות התובע לסעדים שתבע למעט דמי הבראה, וטען כי יש לקזז מכל סכום המגיע לתובע, פיצוי (למעסיק) בגין התפטרות ללא הודעה מוקדמת.

פשרה בנוגע לחלק מהתביעה

תוך כדי ההליך הגיעו הצדדים, במסגרת הליך פישור לפני נציגת הציבור מרים קפלן, להסכמה חלקית בנוגע לסילוק תביעות התובע לפדיון חופשה, לדמי הבראה ולפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה. והמעסיק אכן שילם לתובע את הסכומים המוסכמים.

לאור זאת, לבית הדין לעבודה נותר לדון בתביעות העובד לגמול עבודה בשעות נוספות ולפיצויי הלנת שכר, וכן להפרשי פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

נימוקים לדחיית טענת חוסר תום לב של העובד

בית הדין לעבודה הודיע כי הוא דוחה את טענת המעסיק להתיישנות מהסיבות הבאות:

על פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, תקופת ההתיישנות של עילה שאינה במקרקעין היא שבע שנים. עם זאת, על פי סעיף 19 לחוק, רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד ובכתב, על תקופת התיישנות ארוכה יותר. ובתביעה שאינה במקרקעין הם יכולים להסכים גם על תקופת התיישנות קצרה מזו הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תהיה קצרה מששה חודשים.

המעסיק, מנמק בית הדין, לא טוען כי הסכם העבודה עליו חתם התובע ממלא אחר התנאי הדורש שההסכם בדבר קיצור תקופת ההתיישנות יהיה בחוזה נפרד. אבל לטענתו (של המעסיק) אין מקום לאכיפת דרישה זו, שכן התכחשות העובד להסכמתו על קיצור תקופת ההתיישנות נעשתה בחוסר תום לב.

לכן, על פי טענת המעסיק, יש לקבוע, על יסוד הלכת ע"א 986/93 קלמר – גיא, פ"ד נ (1) 185, כי דרישת תום הלב גוברת על הדרישה הפורמלית של קיום חוזה נפרד.

ביה"ד: אין בסיס לטענות המעסיק

בית הדין נימק את ההחלטה לדחות טענה זו כך: אין כל בסיס לטענות אלו של המעסיק כי יש להעדיף את עקרון תום הלב על פני דרישת החוזה הנפרד לקיצור תקופת ההתיישנות.

בנוסף, מנמק בית הדין לעבודה, כי המעסיק לא הוכיח עובדות המבססות חוסר תום לב מצדו של התובע, ולא בוססו שיקולים כלשהם אשר יישקלו כנגד המטרה החקיקתית של דרישת 'החוזה הנפרד', שהינה להבטיח ברמת וודאות גבוהה מאוד את רצינות הסכמת בעל הדין (העובד) לקיצור תקופת ההתיישנות, בשל הוויתור המשמעותי הגלום בו על זכויותיו.

מטרת חוזה העסקה: הגנה על העובד

רציונל זה מקבל משנה תוקף, טען בית הדין לעבודה, כאשר מדובר בחוזה עבודה. שכן המטרה העיקרית של דיני העבודה היא פריסת הגנה על עובד במצבים שבהם קיים חשש שבשל פערי הכוח בינו לבין המעסיק. לכן יש לקבל את הסכמת העובד (הכנה) לכל דבר שיש בו כדי לפגוע בזכויותיו מכוח חוק.

לדברי בית הדין לעבודה, מהראיות עולה שזהו בדיוק המצב שאפף את חתימת התובע על הסכם העבודה. התובע אמנם לא התכחש לחתימתו על העמוד השני של הסכם העבודה שצורף לכתב ההגנה. עם זאת, התובע טען שלא קיבל עותק ממנו, אלא חתם על ההסכם כאשר הוא התבקש, עם קליטתו לעבודה, לחתום על מסמכים שונים תוך שנאמר לו שהם נדרשים לצורך הנהלת חשבונות. עדות זו של התובע לא נסתרה על ידי כל עדות נוגדת.

על פי חוק ההודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי קבלה ומיון לעבודה, התשס"ב-2002), מוטל על המעסיק למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודה או חוזה עבודה.

דרישה מהותית זו למסירת ההודעה מובילה למסקנה כי על המעסיק מוטל להוכיח את מסירת ההודעה או החוזה שבכתב לעובד. וכי עצם חתימתו של העובד על מסמך הכולל פירוט של תנאי עבודה, אינו מקיים את דרישת המסירה.

בשורה התחתונה, המעסיק לא הוכיח נטל זה וכאמור, לא סתר את טענת העובד כי לא קיבל עותק מהסכם העבודה. בנסיבות אלה, גורס בית הדין לעבודה, כאשר דרישת סעיף 19 לחוק ההתיישנות הינה לקיומו של חוזה נפרד לצורך קביעת הסכמה תקפה בדבר קיצור תקופת ההתיישנות, לא ניתן לקבל כי טענת העובד נגועה בחוסר תום לב כלשהו, בעיקר כאשר בניגוד לחובה החוקית המוטלת על המעסיק, המסמך לא נמסר לו. אשר על כן נדחית טענת ההתיישנות שהעלה המעסיק.

סדנת פרזנטציה אפקטיבית והעברת מסרים מרחוק

אין תגובות

השאר תגובה