על פי החוק, זכאים העובדים להפסקות בעבודה, בהתאם לאורך יום העבודה, שבוע העבודה וסוג העבודה, שבה הם מועסקים. בין היתר מחוייבים הארגונים לאפשר לעובדים לצאת להפסקות לצורך שימוש בשירותים או לצורך תפילה, בלי קשר לסוג העבודה או אורך יום העבודה.
אשר להפסקות רגילות שאין להן מטרה מוגדרת, הפסקות אלה יש לתת לעובדים המועסקים בעבודת כפיים לפחות שש שעות ביום. לעובדים אחרים (שאינם עובדי כפיים) יש לתת הפסקות רגילות אם הם עובדים שמונה שעות ביום או יותר.
חשוב להדגיש כי מתן ההפסקה בתנאים אלה זו חובה של המעסיק, והעובד אינו יכול לוותר עליה.
למעסיק יש סמכות לקבוע את שעות העבודה וההפסקות במקום העבודה לפי שיקול דעתו, ואף להחליט על הפסקות נוספות מעבר לאלו הקבועות החוק.
חובת ההפסקות בחלוקה ע"פ מספר ימי עבודה בשבוע
עובד בעבודה שאינה עבודת כפיים זכאי להפסקה רגילה אם הוא עובד יותר מתשע שעות ביום בארגון שההעסקה בו היא חמישה ימי עבודה בשבוע.
עובד (בעבודה שאינה עבודת כפיים) זכאי להפסקה רגילה אם הוא עובד יותר משמונה שעות ביום, בארגון שההעסקה בו היא ששה ימי עבודה בשבוע.
סעיף 20 בחוק שעות עבודה ומנוחה קובע, כי יש לתת לעובד הפסקה למנוחה וארוחה למשך 45 דקות לפחות, ובערב חג ל-30 דקות לפחות. במסגרת זמן ההפסקה חייבת להיכלל הפסקה רצופה אחת של 30 דקות לפחות. ההפסקה לא תעלה על שלוש שעות.
מותר לצאת ממקום העבודה בעת ההפסקה
במהלך ההפסקה מותר לעובד לצאת ממקום העבודה, אלא אם כן נוכחותו במקום העבודה הכרחית והמעסיק דרש ממנו להישאר. זמן ההפסקה אינו מהווה חלק משעות העבודה (כלומר העובד אינו זכאי לשכר במהלך שהותו בהפסקה), אלא אם כן המעסיק דרש ממנו להישאר בעבודה.
למרות זאת, הפסקות קצרות בהסכמת המעסיק מהוות חלק משעות העבודה והמעסיק חייב לשלם עבורן. יש מקומות עבודה שמונהג בהם, או שנקבע בהסכם קיבוצי שיום העבודה הוא בן תשע שעות, כולל הפסקה רצופה של 24 דקות. כלומר שמונה שעות ו-36 דקות עבודה נטו ביום.
במקרים אלה, ולאור העובדה ששבוע העבודה קוצר, אורכו של יום עבודה במהלך ארבעה ימים בשבוע יחושב על פי תשע שעות ברוטו, ויום אחד קבוע (ייקבע על ידי המעסיק) יחושב על פי שמונה שעות ברוטו כולל הפסקה רצופה של 24 דקות (כלומר שבע שעות ו-36 דקות נטו עבודה).
מאחר ששר הכלכלה יכול להתיר סטייה מהוראות אלה, פרסם שר הכלכלה היתר כללי המאפשר להעסיק עובד במשך שמונה שעות ללא הפסקה, כאשר מדובר בעובד שאינו מועסק בעבודות כפיים ושאצל המעסיק שלו עובדים ששה ימים בשבוע.
