שיתוף

עובדים רבים שזכויותיהם בתחום העבודה נשללו חוששים להגיש תביעה לבית הדין לעבודה מפחד שאם יפסידו במשפט יאלצו לשלם הוצאות משפט. למרבה הצער, מעסיקים רבים מסתמכים על כך ושוללים את זכויותיהם של העובדים בלא מעט מקרים.

עובדים שזכויותיהם קופחו לא צריכים לחשוש לתבוע משום שבתי הדין לעבודה לא נוטים במהירות להשית עליהם הוצאות משפט גם אם זכו בחלק קטן מהתביעה.

מנגד, גם ארגונים לא צריכים לחרוד מכל תביעה מופרכת ככל שתהיה. אם אדם תובע מחברה זכויות שלא מגיעות לו על פי חוק, בית הדין מודע לכך ואף עלול להשית על התובע את הוצאות המשפט.

אשר לתביעות של עובדים שזכויותיהם או חלק מזכויותיהם אכן נשללו: בית הדין לעבודה הינו ערכאה משפטית ייחודית המחזיקה בסמכות ספציפית לדון בסוגיות שבין עובדים ומעסיקים. לאור זאת, מתאפיינים בתי הדין לעבודה ניחנים בכמה גורמים המבדילים אותם מבתי המשפט הרגילים.

במערכת המשפט הכללית בישראל, הגישה היא כי בעל הדין שהפסיד בהליך צריך לשאת בהוצאות הצד השני, ולכן הוצאות המשפט מוטלות על הצד שהפסיד.

אבל כאשר מדובר בתביעות בשוק העבודה, בתי הדין לעבודה יכולים, ולא אחת גם נוטים, לחרוג מהוראות החוק בהתאם לסיטואציה העומדת לפניהם.

פעמים רבות עובדים מגישים כנגד מעסיקיהם תביעות בגין שורה ארוכה של זכויות עובדים, אלא שתביעתם מתקבלת רק באופן חלקי.

לדוגמה, בית הדין לעבודה עשוי לפסוק לטובת העובד כספים בגין גמול שעות נוספות, ועדיין לדחות את טענותיו בנוגע לפיצויי פיטורים.

בדרך כלל, גם אם השופט מקבל חלק קטן מהתביעה, זה מספיק כדי להשית על המעסיק את הוצאות משפט. ולמרות זאת, גם במקרים אלה יש איזשהו גבול ששופטים נוטים לא לחצות אותו.

לדוגמה, במקרים בהם בית הדין לעבודה יהיה סבור כי התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה מופרכת ומשוללת כל יסוד, בסמכותו להשית עליו הוצאות משפט.

בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה נקבע מהם השיקולים המשפיעים על פסיקת הוצאות משפט בתום הליך בדיני עבודה.

להלן השיקולים:

  • אופי התביעה.
  • מידת מורכבותה.
  • היקף העבודה אשר הושקעה על ידי בעל הדין שזכה בהליך.
  • היחס בין הסעד המבוקש לסעד שנפסק.
  • שכר הטרחה שבעל הדין התחייב לשלם.

מנגד, גם חברות וארגונים לא צריכים לחשוש מכל תביעה או איום בתביעה בבית הדין לעבודה, כאשר ברור לחלוטין כי מה שהתובע דורש אינו מגיע לו.

הנה דוגמה שממחישה את יחסם של בתי הדין לעבודה לתובעים שמגישים תביעה למרות שהסעדים שהם מבקשים לא מגיעים להם:

אדם הגיש תביעה לבית הדין לעבודה כנגד חברה בה עבד לטענתו במשך 20 שנה. הוא תבע מהחברה זכויות בתור שכיר בגין הפרשי שכר מינימום, ימי חופשה, עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת וזכויות נוספות הנובעות מעבודתו במשך 20 השנים בחברה.

עם זאת, ועל אף ניסיונותיו הרבים להוכיח את קיומם של יחסי עובד מעסיק, התברר כי הוא היה למעשה בעל עסק עצמאי שעבד עם החברה בתור קבלן המעניק שירותי חוץ.

בית הדין לעבודה דחה את טענותיו מכול וכול.

לדוגמה, נקבע כי התובע העסיק עובדים ושילם עבורם את המיסים הדרושים. כמו כן, בית הדין קבע כי התובע לא עבד בעצמו מול החברה אלא תמיד היו אלה העובדים מטעמו אשר ביצעו את העבודה בפועל.

יתרה מכך, בין הצדדים נערך הסכם מפורש אשר הסדיר את יחסיהם, והמילה 'קבלן' נשזרה בו כחוט השני. כלומר, הוכח מעל ומעבר לכל ספק כי התובע היה קבלן עצמאי אשר הגיש תביעה כנגד לקוח בטענה שהתקיימו ביניהם יחסי מעסיק-שכיר.

לאחר דחיית התביעה, בית הדין לעבודה מתח על התובע ביקורת חריפה ופסק כנגדו הוצאות משפט משמעויות.

בפסק הדין נקבע, כי התביעה אשר הובאה בפני בית הדין לעבודה היתה אחד מהמקרים החריגים בהם לא היה ספק כי טענותיו של התובע התבססו על גרסאות שלא היה בהן אמת.

השופט הוסיף, כי אין זה עניין של מה בכך. הוא הדגיש, כי בית הדין שוכנע בקביעתו זו במידה כל כך גבוהה של וודאות, עד כי ניתן להגדיר את התביעה כמשוללת כל יסוד.

יתרה מזאת, בית הדין לעבודה היה סבור כי התובע ביקש לנהל הליך סרק ממושך, חרף סיכוייו הקלושים עד אפסיים לזכות בסעד כלשהו.

זאת ועוד, השופט הדגיש כי התובע הגיש תביעה על סך כ-2.5 מיליון שקלים ולא זכה בפסק הדין אפילו באגורה אחת. בסופו של היום, נקבע כי התובע יישא בהוצאות משפט בסך 80,000 שקלים.

 

כנס ההדרכה השנתי 2019

אין תגובות

השאר תגובה