השייטת מגדירה את האדם

השייטת מגדירה את האדם

גדי סוקניק: "אפשר להוציא את הבן אדם מהשייטת, אבל אי אפשר להוציא את השייטת מהבן אדם"

שיתוף

גדי סוקניק, עיתונאי, מגיש רדיו וטלוויזיה ישראלי, כיום מנחה תכנית הטלוויזיה 'לילה כלכלי' בערוץ 10, יוצא שייטת 13 המכונה 'הקומנדו היומי'. ראיון עם שועל קרבות ותיק

בשנת 1970, התגייס גדי סוקניק לצה"ל ולמרות שעבר מבדקי טיס בהצלחה, בחר לשרת בשייטת 13, שכונתה גם 'הקומנדו הימי' עד תום השירות שלו. אותה שייטת, עליה נשמעו סיפורי מצמרירי שיער, מחיילים שעברו שם ולא תמיד הצליחו לסיים, ומאלו שכן שרדו את האתגר אך בקושי, ולא תמיד נשארו אותם אנשים שהיו. השייטת מהווה את אותם סודות כמוסים, שחיילים קרביים אולפו להסתיר ואת אותה תחושת שליחות טוטלית, שספק אם קיימת במחוזות אחרים.

"בחרתי ללכת לשייטת, כיוון שרציתי לאתגר את עצמי בשירות קרבי." מספר סוקניק "חיפשתי את הדבר שנראה לי הכי קשה והכי מרתק."

לשאלתי, מה ידע אז על השייטת, סוקניק משיב: "מכיוון שהיחידה היא סודית, לא ידעתי הרבה. אבל היה לי מידע בסיסי על אופי הפעילות, מהסביבה הקרובה. למשל מגיסי דאז, ששירת ביחידה ואפילו נפל בשבי המצרי, במלחמת ששת הימים."

סוג של הילה, סביב השייטת?

"כן. כמו היום גם אז היתה הילה, שגרמה לאנשים כמוני להימשך לשם, ולרבים אחרים לברוח רחוק, בידיעה שמדובר במשהו שאמור להיות קשה עד על אנושי. אני התעקשתי להגיע לשייטת וגם כשהכריחו אותי לעשות מבדקי טיס וסיימתי אותם בהצלחה, אמרתי לפסיכולוג הצבאי שלא יעזור כלום, אני הולך לביתן של השייטת."

למען הסדר הטוב נסביר, כי חיל הים מחולק לשייטות שהן: 3 סטילים. שייטת 13 היא הקומנדו הימי, ששייך לחיל הים אבל מהווה יחידה ספציפית משל עצמה.

מסע שסופו לא נודע

"התחלנו את השייטת במסע רגלי," מספר סוקניק "אספו אותנו מהבקו"ם, כבר לאחר המבדקים הראשונים, בעודנו מסיימי תיכון צעירים, ללא כושר או הכנה פסיכולוגית ופיזית. העמיסו אותנו על משאיות, נעולים בנעליים צבאיות חדשות מהבקו"ם, שעדיין לא קיבלו את הצורה של הרגל. העמיסו עלינו חגור ונשק שלא הכרנו והשליכו אותנו באמצע הלילה בראש הנקרה,  על יד המחסום של גבול לבנון. חילקו אותנו לקבוצות של כמה עשרות חיילים בכל קבוצה, ואז הגיע מדריך ומבלי לומר מילה התחיל ללכת דרומה, בקצב הליכה מטורף, וכולנו הלכנו אחריו במהירות, כברב הזמן נאלצו לרוץ על מנת להדביק את הקצב שלו. לא ידענו לאן אנחנו הולכים וכמה זמן זה יארך. אחרי יממה וחצי של הליכה-ריצה, מצאנו את עצמינו ליד תל אביב. בדרך עצרנו להפסקה של כמה שעות בבסיס בעתלית, לחבישת פצעים ומנוחה."

"המסע היווה את הקונספט של השייטת. לא היה עם מי לדבר, לא היה אוויר לנשימה לדבר ולא ניתנו תשובות לשאלות. צווה עלינו להיצמד למדריך ולא להרפות מהמסע עד תומו."

כיצד שורדים את זה?

"אני קיבלתי החלטה שאני לא מפסיק ללכת בשום מקרה. מצבי הפיזי היה בכי רע, כשהגענו לאיזור נתניה, הרגליים שלי הפכו לעיסה מדממת בתוך הנעליים הצבאיות, כך שלא הייתי מסוגל עוד לעמוד אפילו. עברתי לחצי הליכה על ארבע, ולזחילה, העיקר מבחינתי להגיע עד הסוף. הפסיכולוג שליווה את המסע ב"קומנדו קאר", מידיי פעם ירד מהרכב, הראה לי שאני מזדחל במרחק קילומטרים מאחורי הקבוצה, שנשארו רק קומץ חיילים ושרובם נפלו לאורך הדרך. הוא ניסה לשכנע אותי לוותר ולעלות לרכב, כיוון שרצה לראות אם אשבר, ואני הודעתי לו שהוא יכול לעזוב אותי ולנסוע – אני ממשיך. מבלי לעמוד על הרגליים. בסוף הגעתי ליעד באיחור של שעה אחרי הקבוצה, והייתי די משוכנע שלא יקבלו אותי ליחידה אבל מתברר שהנחישות שלי והמבדקים שעשיתי של חיל הים, השאירו אותי שם."

 להביא את עצמך לקצה גבול היכולת

"וועדת הקבלה ליחידה, שהתקיימה לילה או שניים לאחר מכן, ולאחר סדרה של מבדקים, התקיימה בבית הבסיס בעתלית, מעל צוק, בחורף בנובמבר. הים היה סוער והגלים התנפצו למטה על הסלעים. שאלו אותי הועדה, על המסע, ותהו יחד איתי אם אני מספיק חזק פיזית, עבור השייטת. הם אתגרו אותי ושאלו: 'אם אתה תצטרך עכשיו להיכנס לים בלי בגדים, בשיא הקור תעשה זאת? השבתי שאין בעיה והתחלתי להתפשט, אז הם אמרו לי "אין צורך, התקבלת."

"משם נכנסנו ליחידת אימוני חיר, למשך כמעט שנה. היינו מפוזרים בשתי פלוגות מעורבות, עם בני קיבוצים מובחרים שנכנסו למסלול פיקוד מהיר בנחל מוצנח. חומר אנושי מצוין, והיה מאוד קשה  משתי סיבות: האחת שהמפקדים שהיו בנחל המוצנח עשו כל מאמץ להוכיח לנו שהם ברמה פיזית ואתית, גבוהה מספיק כדי להדריך אותנו, למרות שאנחנו מיועדים ליחידה עילית, והשניה, שהאימונים נערכו בחורף מאוד קשה, היה קור מטורף, גשמים ובוץ כל הזמן, ואנחנו היינו על פסגת הר ליד צפת כשאת הטירונות וקורס המכים עשינו על ההר."

"הדבר אולי הגרוע ביותר שהיה אז באותם שנים, שעדיין דגלו בחישול באמצעות חוסר שינה. אני זוכר רק בוץ, קור וחוסר שינה כרוני, כל הזמן היינו נרדמים בעמידה. מלבד הטרטורים חסרי המשמעות על פי המסורת של אותם ימים, שבחנו את הסבלנות שלך יותר מכל דבר אחר, במצב של עייפות כרונית, היו גם שיעורים מהבוקר עד הערב. עברנו מסעות בלילות, מסעות אלונקה, אימוני חי"ר, וקורסי צניחה. הכל במטרה להפוך אותך ללוחם חי"ר וצנחן. כל הרעיון היה שתגיע לשייטת כלוחם חי"ר וצנחן ותטמיע את היכולות הללו, בעבודה בקומנדו היומי."

מי מתקבל לשם בסוף?

"רק בסוף השנה הזו של האימונים, אלו שסיימו את שלב החי"ר, הגיעו לשייטת והתחילו את הקורס הייעודי שלה. הקורס הייעודי כלל שלושה חלקים: מכין, בסיסי ומתקדם. שכמו שהיה נהוג בתקופה ההיא, המטרה שלהם היתה להגיע בסוף הקורס כולו למצב שבו יהיו כמה שיותר לוחמים כשירים, שמסיימים את הקורס, מקבלים כנפי עטלף, ורק אז נחשפים לכל היכולות היותר מיוחדות "וסודיות" של היחידה והופכים להיות לוחמים מן המניין."

מה כלל החלק הימי?

"שני דברים יש לי לומר על החלק הימי. אחד – למדנו שם שכל הקשיים שעברנו בחלק הח"ירי, מתגמדים לעומת מה שחיכה בהמשך והדבר השני היה שאפשר גם אחרת. במובן הזה שכמה שזה היה קשה יותר פיזית ונפשית, הכל התנהל תוך כדי דיאלוג. לא היו יותר טרטורים חסרי משמעות וכל עונש שניתן, היה ניתן עם סיבה. גם העונשים לא היו בצורת טרטורים, אלא דברים קשים שעליך לעשות, שיש בהם אלמנט של חישול פיזי. עונשים כגון לרוץ 20 ק"מ, או להגיע לנקודה מסוימת על הכרמל ולחזור חזרה לחוף הים בעתלית וכד'."

מה החזיק אותך בכל אחד מהקשיים האלו?

"המטרה. להגיע לסוף של הקורס ויהי מה, ולנצח ממטר למטר. לאורך כל היום נערכה סדרה של אימונים, החל משחיית בוקר בים קפוא ועד ריצות ואתגרים פיזיים רבים, והמטרה שלך היתה, לנצח את המטר הבא. תמיד השתדלתי להקפיד על הכלל של להיות בתחרות נגד השעון ונגד הרף של הציונים, ולהישאר לא יותר נמוך מהשליש הראשון."

למה זה היה לך כל כך חשוב?

"אתה יודע שבסוף מכל האלפים שהגיעו למבדקים וממאה וחמישים החיילים שהתחילו את הקורס, בסוף יישאר מספר חד או דו ספרתי קטן. אני בן אדם תחרותי והרפתקן. אני צריך ריגושים ותחרות ואם אין לי אותם זה פחות מעניין אותי. אם הייתי נופל באמצע זה היה קשה מאוד, זו היתה מכה שהיה לוקח לי הרבה זמן להתאושש ממנה. ראיתי אנשים אחרים שנפלו אחרי שנתיים ולא התאוששו מכך עד היום."

באילו רגעים נשברת?

"היה מסע מאוד קשה באמצע הקורס, לקראת השליש השני שלו. המסע כלל הליכה לאורך 40 ק"מ, עם תרמילי חול על הגב ששקלו למעלה מ 20 קילו  והיו לי בעיות בקיבה בנוסף לכך. הייתי חלש מאוד והרגשתי תשישות איומה, ולקראת סוף התרגיל כבר איבדתי את ההכרה ולא הצלחתי לעמוד על הרגליים, אז פינו אותי לבית חולים. זו היתה הפעם היחידה בחיי שהגעתי לבית חולים ולמחרת כבר חזרתי ליחידה כי חששתי שידיחו אותי. והיה מקרה נוסף שהייתי על סף שבירה באימון ריצה, לאחר שבוע קשה שבסופו רצנו מעתלית לפסגת הכרמל לכלא דמון וחזרה, כמעט ריצת מרתון עם עליה מטורפת, בדרך חזרה גם הרגשתי שאני על סף לעצור ולקחת אוויר אבל המדריך שרץ במאסף, לא נתן לי להפסיק. עודד אותי והרים אותי הלאה."

מה זה נותן לחיים? מה נשאר איתך מהשייטת לאורך כל חייך?

"כשמסתכלים אחורה ושואלים אותי ואת חבריי לשייטת, מה הדבר שהכי השפיע עליכם בחיים? אפילו כאלו שהגיעו לדרגות פיקוד בצבא וניהלו מלחמות ומבצעים בצבא, כולם משיבים שהקורס הזה.  בגיל הזה בו עשינו את הקורס לשייטת, זו היתה החוויה המכוננת של החיים שלנו. ושום דבר אחר לא מגיע לרמות כאלו של קושי ואמוציות."

"זה מלמד אותך שאפשר לעשות הכל. שאין גבול ליכולת האנושית והכל בראש. מצד שני זה גם מלמד אותך צניעות. בעיקר ההתמודדות מול הים וההבנה של כמה אתה קטן מול איתני הטבע, איך הדברים מתקלקלים ונהרסים ושהכל משתנה כל הזמן. דבר נוסף, זה מלמד אותך לא לזלזל באוויר שאתה נושם, כי לפעמים זה כל מה שאתה צריך ואין לך את זה. השייטת היא כמו שבב שמושתל בגוף שעוזר לך אח"כ במשך כל ימי חייך. הוא מקנה לך קור רוח וידיעה שאין מצב שהוא בלתי פתיר. זה הופך להיות דרך חיים ודרך מחשבה."

כנס משאבי אנוש

כנס הגיוס השנתי 2024

כנס רווחה וחווית העובד

תגובה 1

השאר תגובה