"האם קרה לכם פעם שנכנסתם למצב משברי או בעיה בעבודה, אולי משבר בנישואים, בחברות בזוגיות, ולא היה לכם מושג איך אתם יוצאים מזה, הייתם במצב משברי, אתגרי, ולא ידעתם מה צריך לעשות אבל ידעתם שבסוף תצאו מזה ותעברו את זה תחייכו ותטפחו לעצמכם על השכם?" כך פתחה עידית ג'וס את הרצאתה בכנס חשיפת מרצים של HRus על התמודדות עם משברים. ג'וס סיפרה על התמודדות עם מחלת הסרטן בו זמנית, בשלושה דורות: היא עצמה, ביתה ואימה. איך מתמודדים עם הכול ובה בעת שומרים על שגרת חיים.
"נסענו כל המשפחה לדרום אפריקה והיינו על גשר שתלוי 200 מטר מעל האדמה, שיש בו מקום שקופצים ממנו בנג'י. אני חשבתי שאני הולכת לבחון את עצמי לעמוד על הקצה. פעם ראשונה בחיים שלי שאני מוכנה לעמוד על הקצה. אני עומדת על הקצה ועומדת בפני הבחירה האם לקפוץ או ללכת אחורה".
איך הכול החל
"הבת הגדולה שלי שחר יצאה לשנת שירות. אתם זוכרים את המצב הזה כשהילדים הולכים לגן וכולם נדבקים אחד מהשני בכל מיני מחלות וכולם חולים? אז גם בשנה הזאת ישנים ביחד תשעה בני נוער וכל הזמן חולים. בסוף מאי הגענו למצב שהיא היתה חולה באמת, עם כאבי בטן מאד חזקים.
"היא מגיעה אל הרופאה והרופאה שולחת אותה לאולטראסאונד. תוך כדי שהיא כותבת את ההפניה, שחר מגרדת מאחורי הצוואר ואומרת לרופאה" 'תראי מה יש לי פה. יש לי פה משהו נפוח'. הרופאה נוגעת ואומרת: זה לא נורא. זה גוש שומני. אבל בכל זאת בואי תעשי גם אולטראסאונד לזה.
"אנחנו עושים אולטראסאונד לבטן, והכול בסדר והיא הולכת לאולטראסאונד צוואר. והילדה הזאת ששכל כך רוצה להיות קרבית, אומרת: אם יחתכו את הגוש השומני יהיו לי תפרים. וכל מה שהעסיק אותה זה איך היא תחזיק את הנשק כשהרצועה תעבור על התפרים.
"למחרת כבר מצאנו את עצמנו במיון, הילדה עברה ביופסיה והכינו אותנו לרע מכל. שבוע חיכינו והחיים נעצרים. מנסים להמשיך כמה שאפשר והמחשבות רצות בראש. לבת הגדולה שלנו התגלה סרטן לימפומה הודג'קין. זה היה בסוף חודש יוני. חודש יוני הוא חודש של ימי הולדת אצלנו".
מחליטים לחגוג למרות הכול
"אנחנו מחליטים להמשיך לחגוג למרות שקיבלנו את ההודעה. החברים שלי חוגגים לי יום הולדת, לאחר מכן חגגנו ימי הולןדת לכל הילדים שלי כי כולם ילידי יוני יולי. הודענו לכולם יום קודם, אבל ממשיכים לחגוג וממשיכים בשגרת החיים. כל הזמן היתה בתוכנו הידיעה שאנחנו נהיה בריאים.
"בבית החולים עושים סדרת בדיקות ואנחנו מקשיבים לרופאה כדי להבין מה הולך לקרות. מה אנחנו הולכים לעבור. זה לא פשוט כהורים לשמוע את זה. [מגיע הרגע שבו] הרופאה שואלת מה קורה במשפחה מבחינת מקרי סרטן. ואז נאלצנו לספר לבת שלי שלסבתא חזר הסרטן. היה לה לפני כמה שנים סרטן שד והסרטן חזר.
"עכשיו אני צריכה לספר לעוד שלושה ילדים שגם לסבתא יש סרטן. ופתאום מתמודדים לא רק עם הבת אלא עם עוד שלושה ילדים ועם כל הפחדים שלהם. וכל הזמן המטרה שלנו היא להוביל את הספינה לחוף מבטחים ולתת כמה שיותר יציבות. המחשבה היתה ממשיכים בחיים לצד הטיפול.
"שחר ביקשה מהרופאה שלפני הכימותרפיה תתן לה לחגוג את יום ההולדת ה-19 שלה בקומונה עם החברים. למחרת הילדים האחרים מתגייסים לצה"ל אנחנו מגייסים את שחר למרכז הסרטן בבית החולים תל השומר. אחרי הטיפול הראשון ממשיכים בחיים. שחר המשיכה להדריך את אותה קבוצה. למרות שהיא לא היתה חייבת".
לתת 40 אחוזים
"לקחנו על עצמנו את המשימה לטפל בכל הילדים להמשיך את החיים כרגיל. המשמעות היא לתת 400 אחוז. 100 אחוז לכל ילד. הסתכלנו לסרטן בעיניים. לילדים היה קצת קשה. שחר גילחה את השיער והבנים הצטרפו אליה. הילדים מתחילים לדבר. האנרגיה של לעצור ולשמור עוברת למקום של להתקדם הלאה. ואז מגיע ראש השנה. לא היה לי כוח לארח את כל המשפחה. אבל ידעתי דבר אחד: זה הולך להיות החג האחרון של אמא שלי".
ה'בשורה' השלישית
"יש דבר אחד שאף אחד לא ידע. בעקבות בדיקות שגרתיות, כחודש לפני ראש השנה אני מגיעה לביופסיה, ושבוע לפני ראש השנה אני מקבלת תשובה: לי יש סרטן. אני מעבירה את החג. אף אחד לא יודע. עכשיו איך אני הולכת לספר לילדים למשפחה.
"איך אני הולכת להתמודד עם הסיטואציה הזאת. יש לי ילדה חולה, יש לי אמא חולה ואני באמצע. לשמחתי אני עוברת רק ניתוח. תוך שלושה ימים אני עומדת על הרגליים וממשיכה לנווט את הספינה יחד עם בן זוגי. כדי לתת יציבות למשפחה.
"אנחנו ממשיכים בחיים כרגיל כמה שאפשר. במשך החודשיים הראשונים בילינו ויצאנו להופעות. באותה תקופה יצאתי להופעות כמספר הפעמים שיצאתי כל החיים. יצאנו, בילינו, האיש שלי נסע לחו"ל, לא ויתרנו על שום דבר נורמלי. ידענו שבחודש ינואר אנחנו הולכות להיות בריאות. אפילו לא הייתי חרדה לרגע מה הולך לקרות לי ולילדה".
ההתמודדות
"מה שהטריד אותי זה איך אתמודד עם הפחדים של שאר הילדים. אבל גם לזה הצלחנו למצוא פתרון. הבן הקטן שלי רצה להראות שגם הוא גיבור. יום אחד הוא התקשר מבית הספר. אמא התחשמלתי. למחרת מתקשרים אלי, הוא נפל, קיבל מכה בראש והוא לא מדבר.
"כל תשומת הלב נדרשת לכל אחד ואחד. מה שעוזר לנו באמת זה האמונה שאנחנו יכולים לעבור כל דבר בחיים. האמונה שאני יכולה להבריא. האמונה שאני יכולה לצאת מזה. וזה נכון לכל משבר בחיים. האמונה שמגיע לי לצאת מהמשבר ולהירפא. ואם אני שמה לי מטרה ואני יודעת שבחודש ינואר אני אהיה בריאה, אז אני אהיה בריאה.
"המשפחה של בן זוגי בדרום אפריקה. המטרה הבאה היתה לנסוע לדרום אפריקה. ובפסח, באפריל, אנחנו היינו בדרום אפריקה. הרעיון הוא לשים הכול לשים בפרופורציות. איזה דבר נורא קרה לי? לא נורא יש דברים נוספים בחיים. זה רק לימפומת הודג'קין זה לא נורא. קיבלנו את הרע במיעוטו. מאגר ההשפעה והאמונה שהכול אני יכולה".
לעמוד על הקצה
"הדבר שמאוד עזר לי החלים, היה ההתחברות לטוב, ולתרומה ל'גדולים מהחיים'. ואם דיברנו על לעמוד על הקצה, בואו נראה מה קורה כשעומדים על הקצה [מנגנת את הווידאו שבו ג'וס קופצת בנג'י]. זאת היתה הבחירה שלי. במקום לפחד אני הולכת להינות.
"נסענו לדרום אפריקה אבל היינו חייבים לחזור כי אימי נפטרה. אבל האמונה שנצליח ולהמשיך את החיים היא זו שהחזיקה אותנו. תראו תמיד את האור בקצה המנהרה ותגיעו לשם. אם לא בדרך הזאת אז בדרך אחרת".
להזמנת ההרצאה המלאה וקבלת פרטים נוספים:
050-9751095 | Iditjoss@gmail.com
