שיתוף

לאחרונה פסק בית הדין לעבודה, כי בין חברה מסויימת לבין אחד מבעלי החברה – שתבע את החברה – לא מתקיימים יחסי עובד מעסיק.

נפסק כי כל פעילותו של העובד בחברה נעשתה על ידו מכוח היותו בעל מניות בחברה, ולכן נדחתה תביעתו לתשלום זכויות הנובעות מיחסי העבודה.

התביעה הוגשה נגד החברה שלדברי התובע היא המעסיקה שלו, וגם נגד נתבע נוסף, שהיה מבעלי החברה (המעסיקה), ביחד עם התובע, עם אימו של התובע ועם אשתו.

התביעה הוגשה לצורך לקבלת זכויות הנובעות מחוקי העבודה, בהתבסס על קיומם של יחסי עובד מעסיק.

בית הדין האזורי לעבודה דחה את התביעה ופסק כך: הכלל המשפטי קובע, כי אין מניעה שבעל מניות בחברה ישמש במקביל גם כעובד שלה.

עם זאת, נקודת המוצא היא כי היחסים בין בעלי המניות לחברה אינם יחסי עובד מעסיק, אלא יחסים שבין חברה למנהליה או יחסים שבין חברה לבין בעלי המניות.

מכיוון שכך, הסוגייה לדיון היא: האם בין התובע לבית החברה (המעסיקה שלו) התקיימו יחסי עובד מעסיק, במקביל להיותו של התובע בעל מניות בחברה. הנטל להוכיח שהתקיימו יחסים מקבילים מוטל על התובע שטוען לקיומם.

בפסיקה נקבעו כמה מבחנים לבחינת השאלה האם בין בעל מניות (או דירקטור) לבין חברה, שוררים יחסי עובד מעסיק.

להלן 4 מבין המבחנים המודדים את קיומם או אי קיומם של יחסי העובד מעסיק:

1 היכולת להבחין בין תפקידו ופעילותו של האדם כעובד שכיר לבין פעילותו כבעל מניות (או דירקטור).

2 האותנטיות של ההתקשרות הנוספת (כעובד שכיר).

3 האותנטיות של תשלום השכר, ובכלל זה הפרופורציה בינו לבין התפקיד המבוצע.

4 מכלול התנהגות הצדדים וכוונתם.

במקרה הנוכחי לא התקיימו יחסי עובד מעסיק בין התובע לבין החברה, וכלל פעילותו בחברה, נבעה אך ורק מהיותו בעל מניות בה.

מעבר לכך, פעילות זאת לא הוכחה כשלעצמה, וכלל לא ברור ולא ידוע היקף פעילותו המדויק (ואפילו לא המשוער) של התובע בחברה.

למסקנה זו יש 11 נימוקים:

1 השיהוי הרב בהעלאת טענות התובע מחליש במידה ניכרת את טענותיו לגבי יחסי העבודה, ומלמד כי העלה את הטענה בדבר קיום יחסי העבודה, רק לאחר שהיחסים העסקיים הגיעו לפיצוץ, ולאחר שהתובע הבין שככל הנראה לא יוכל לקבל מהנתבע (שותפו בחברה) את כספו, המגיע לו לטענתו, מכוח היחסים העסקיים בין הצדדים.

2 בין התובע לחברה לא נחתם חוזה עבודה בכתב, ואין כל מסמך שמגדיר אותו כעובד החברה, במובחן מהיותו בעל מניות בה.

3 היעדר דיווח על התובע – לגורמי המדינה – כעל עובד של החברה, ואי תשלום בגינו מיסים שונים.

4 היעדר פיקוח על פעילות התובע. התובע עשה בחברה כרצונו, להבדיל מעובד שכיר, שהינו כפוף למסגרת זמנים ומשימות מוגדרת ומחייבת.

5 היעדר סממנים ליחסי עבודה כגון הוצאת תלוש שכר, וכיו"ב.

6 התובע לא הוצג כעובד של החברה כלפי צדדים שלישיים.

7 העדר הוכחה להיקף ומהות פעילות התובע.

8 התובע נהג מנהג בעלים כלפי החברה.

9 העדר הפרדה בין פעילותו של התובע כבעל מניות לפעילות כעובד.

10 התמורה שקיבל התובע עבור עבודתו אינה נושאת אופי של שכר, ולא סוכם ולא הוכח כי מדובר בתמורה שניתנה לו עבור עבודה, להבדיל מתמורה שניתנה לו בגין השקעתו בחברה מכוח היותו בעל מניות.

11 הסכם שלפיו משולם שכר רק מכוח המעמד של דירקטור או של בעל מניות, הוא אינו בגדר הסכם עבודה.

לאור מכלול הנימוקים הללו למעשה, דומה כי נכון יותר לראות את היחסים בין התובע והנתבע כשותפות, ואת התמורה שקיבל התובע, ככזאת שניתנה לו בגין חברותו בשותפות. שותף בשותפות לא יכול להיחשב כעובד של השותפות.

זאת ועוד, הסכמתו של הנתבע  בנוגע לתשלומים שבוצעו לתובע אינה מלמדת על הסכמתו לקיומם של יחסי עובד מעסיק, ו\או על כך שיחסים שכאלה התקיימו בפועל.

לאור כל זאת פסק בין הדין לעבודה כי בהנתן המסקנה שהתובע לא הוכיח כלל קיומם של יחסי עובד מעסיק, יש מקום לדחות את התביעה.

בנוסף, דן בית הדין לעבודה גם בטענה להרמת מסך. בית הדין עמד על המסגרת הנורמטיבית הקבועה בחוק החברות ובפסיקה ביחס להרמת מסך ולייחוס חוב של חברה לבעל מניה בה.

בית הדין פסק, כי גם אם היה מקום לקבל את תביעת התובע, הרי שכלל לא היה מקום לבצע הרמת מסך כלפי הנתבע.

לדברי בית הדין, אין עילה ולא הוכח שיש עילה כלשהי שיש בה כדי לחייב את הנתבע, באופן אישי. לא הוכח כלל שהוא ביצע עירוב נכסים ו\או פעל לריקון החברה מתוכן ו\או ביצע פעילות במרמה ובחוסר תום לב.

כמו כן נדחה רכיב התביעה בנושא שכר ראוי, או לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט.

בסיכומו של דבר פסק בית הדין כי מכיוון שנקבע שלא התקיימו יחסי עובד מעסיק בין התובע לבין החברה, דין התביעה להידחות בכללותה.

כנס משאבי אנוש בנושא העצמת ההון האנושי

אין תגובות

השאר תגובה