הסוגייה של מצלמות במקום העבודה עברה בעשור האחרון מתיחת פנים דרמטית.
אם לפני כעשור השאלה המרכזית היתה פיזית (איפה תלויה המצלמה), הרי שכיום, עם עליית מודלי העבודה החדשים הדיון עוסק בניהול אמון מול מעקב טכנולוגי.
הגבול הדק בין אבטחה לבין פגיעה לא חוקית בפרטיות:
בעולם שבו המרחב הציבורי מרושת כולו, נדמה לעיתים כי הוויכוח על התקנת מצלמות במקום העבודה איבד מרלוונטיות שלו.
אלא שהמציאות המשפטית והארגונית כיום מוכיחה את ההפך הגמור: המתח בין זכות הקניין והפיקוח של המעסיק, לבין הזכות החוקתית של העובד לפרטיות (המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), גדול היום יותר מתמיד.
התקנה רשלנית של מצלמות, בעיקר נסתרות, כלומר, בלי להתיחס לחוק, עלולה להוביל לתביעות ענק ולפגיעה אנושה במותג המעסיק.
עבודה מלאה במשרד מול מודל היברידי:
שוק העבודה הנוכחי נחלק לשני מודלים מרכזיים, ובשניהם חוקי המשחק השתנו:
1 ארגונים הפועלים פיזית מהמשרד בלבד:
בארגונים אלו, לרבות מפעלים, לוגיסטיקה, קמעונאות, שירותים פרונטליים ואחרים, הדחף של המעסיק לפיקוח צמוד הוא גבוה.
עם זאת, ממחקר של גרטנר עולה, כי מעקב וידאו אגרסיבי מדי במרחבי העבודה האישיים מייצר אפקט בומרנג.
הוא יוצר ירידה של כ-25% בפרודוקטיביות בשל תסכול ושחיקה, ותחושה קבועה של חוסר אמון.
2 חברות שפועלות על פי מודל העבודה ההיברידי בהן העובדים עובדים 1-2 ימים מהבית:
בחברות אלו נוצר אתגר פסיכולוגי מורכב. כאשר העובדים מגיעים למשרד (בימים בהם הם עובדים מהמשרד), הם מצפים לחוויה חברתית, שיתופית ופתוחה.
התקנת מערכות צילום המפקחות על עמדות העבודה הדינמיות בימים אלו נתפסת כהבעת חוסר אמון קיצונית, ומגדילה משמעותית את הסיכון לנטישת עובדים.
מה קובע הדין בישראל – מבחן הציפייה הלגיטימית:
הפסיקה בישראל הגדירה קו גבול ברור: מקום העבודה הוא אמנם קניינו של המעסיק, אבל העובד אינו קניינו.
המשפט הציבורי והעבודה מודדים את רשות היחיד של העובד לא לפי קירות המבנה, אלא לפי הציפייה הלגיטימית שלו לפרטיות.
התקנת מצלמות גלויות:
מותרת באזורים משותפים וציבוריים, בהם מסדרונות, קבלה, מטבחון וכדומה, לצרכי אבטחה, כל עוד העובדים יקבלו על כך הודעה מראש בצורה שקופה (למשל, באמצעות סעיף ברור בחוזה ההעסקה או נוהל חברה מופץ).
התקנת מצלמות נסתרות:
הצבת מצלמה נסתרת במרחב העבודה האישי של העובד (כמו משרד אישי או עמדת עבודה קבועה) נחשבת לשינוי מהותי לרעה בתנאי העבודה.
עובד המגלה כי צולם ללא ידיעתו במרחבו האישי זכאי להתפטר בדין מפוטר, לקבל פיצויי פיטורים מלאים, וגם לתבוע פיצויים כספיים כבדים בגין חוק הגנת הפרטיות.
בית הדין לעבודה יתיר שימוש במצלמות נסתרות רק במקרים חריגים ביותר של חשד מבוסס לעבירה פלילית (כמו גניבה), וגם אז, רק באזורים ציבוריים ובאופן מידתי.
ישראל מול העולם המערבי:
במדינות המערב, ההגנה על פרטיות העובד קשיחה אף יותר מהנהוג בישראל.
באיחוד האירופי (תחת רגולציית GDPR): חל איסור מוחלט על מעקב וידאו רציף אחר עובדים לצורך מדידת הספק העבודה שלהם.
ממחקר של PwC עולה, כי חברות באירופה שחרגו מכללי המידתיות ספגו קנסות של מיליוני אירו.
המעסיק מחויב להוכיח כי לא היתה שום חלופה פחות פוגענית (כמו למשל בקרת כניסה דיגיטלית) לפני שפנה לצילום.
בארה"ב: התמונה מורכבת יותר ומשתנה בין המדינות. במדינות מסוימות למעסיק יש זכות כמעט מוחלטת לעקוב אחר נכסיו.
אבל ממחקר של דלויט עולה, כי יש שינוי מגמה חקיקתי במדינות מובילות (כמו קליפורניה וניו יורק), המחייב שקיפות מלאה והצהרה בכתב לעובדים על כל סוג של מעקב דיגיטלי או חזותי.
בסיכומו של דבר, ארגונים חכמים מבינים כיום, שניהול סיכונים משפטי מחייב לשקול את כל החלופות לפני לחיצה על 'הדק' המצלמה.
המפתח הוא שקיפות חסרת פשרות: הטמעת הנושא בחוזי העבודה, הגדרת נהלים ברורים, ובמידת הצורך, התייעצות משפטית מקיפה עם עורך דין המתמחה בדיני עבודה לפני התקנת מערכות הצילום.
רק פתרונות מידתיים ישמרו על ביטחון החברה ועל האמון הקריטי של העובדים בה, כאחד.
