העולם התזזיתי והעמוס בגירויים של ימינו עלול לגרום לנו למהר, להיות עסוקים ומולטיטסקרים, אפילו וורקוהולים, במטרה להגביר את רמת התפוקה ואת הסיפוק בחיים, אולם לא פעם נשמעים קולות לפיהם דווקא האטת הקצב עשויה לשפר את התפוקה ולהעלות את רמת האושר.
ריי וויליאמס, נשיא חברת Williams Associates הקנדית שמספקת אימון והכשרה למנהלים, כותב ב-Financial Post שגישות כדוגמת "מהר והרבה זה טוב יותר" אינן נתמכות על ידי מחקרים.
וויליאמס מנפץ כמה מיתוסים;
"יותר שעות עבודה תורמות לתפוקה שלך". השוואה בין עבודה אינטנסיבית לבין תפוקה מעלה כי מדובר בשני עניינים שהקשר ביניהם אינו הכרחי. במאמר שפורסם בניו יורק טיימס מדגיש הסופר טים ג'קסון כי תפוקה, על כל צורותיה, נמדדת במונחים של זמן וכסף במקום באמצעות פרמטרים רלוונטיים יותר – של תוצאות וערך. במאמר במגזין Salon כותבת שרה רובינסון: "150 שנות מחקר מוכיחות ששעות עבודה ממושכות הורגות את הרווחים, את התפוקה ואת העובדים. מחקר של Business Roundtable study מצא שלאחר 8 שבועות בלבד של 60 שעות עבודה הירידה בתפוקה כה ניכרת, כך שהצוות הממוצע יגיע לתפוקה כאילו עבד 40 שעות בשבוע בלבד. עם 80 שעות עבודה בשבוע נקודת השבירה מגיעה תוך 3 שבועות בלבד.
מי שעסוק – פרודוקטיבי ומאושר יותר. "אם אתם חיים במאה ה-21, ודאי נאלצתם לשמוע לא פעם כמה האדם שעומד מולכם טובע בעבודה. זה הפך לתגובת ברירת המחדל כאשר אתם שואלים אנשים מה שלומם", כותב טים קריידר במאמר בניו יורק טיימס. תשובה זו נאמרת לכאורה בשביעות רצון עצמית, אולם היא לרוב מגיעה מכיוון אלו שלעתים קרובות מתלוננים על עייפות קיצונית ועל תשישות. קריידר כותב שהתרבות שלנו מניחה שבטלה היא דבר רע. יותר ויותר חברות מוטרדות מרמת התפוקה והמעורבות של העובדים, אולם הבעיה עם גישה זו היא שהמעורבות מקושרת ל"זמן ישיבה". מחקר של ג'וליאן בירקנשואו מבית הספר לעסקים של לונדון מראה שעובדים רבים מעורבים במשימות ששומרות עליהם עסוקים במקום להתמקד בעבודה חשובה, ומנהלים מודדים התנהלות עסקית במקום תוצאות.
מולטיטסקינג מגביר תפוקה. משמעותו של מולטיטסקינג הוא ביצוע שתי משימות או יותר בו זמנית, או מעבר ממשימה אחת לאחרת. במחקר שערכו רוברט רוג'רס וסטפן מונסל, מתנדבים היו איטיים יותר כאשר היו צריכים להחליף בין משימות בהשוואה לחזרה על אותה משימה. מחקר נוסף מ-2001 שבוצע על ידי רובינשטיין, אוואנס ומאייר מצא שהמשתתפים איבדו כמות זמן משמעותית כאשר החליפו בין משימות והפסידו זמן רב יותר כאשר המשימות הפכו מורכבות יותר. מאייר טוען כי תפוקה עלולה לפחות בכ-40% בשל חסמים מנטליים שנגרמים בשל מעבר בין משימות.
