שיתוף

עובד שבית הדין האיזורי לעבודה קבע כי גנב ממעסיקו חומרי גלם ומכר אותם באופן פרטי, ערער לבית הדין הארצי לעבודה.

בית הדין הארצי פסק, כי טענותיו של המעסיק לגבי הגניבה והנזק שנגרם לו בעקבותיה אינן עומדות בנטל ההוכחה הנדרש לפיצוי בגין נזק ממוני של אובדן רווחים כתוצאה מגניבה.

בית הדין פסק, כי בהיעדר הוכחת עצם קיומו של הנזק הנטען או האפשרות לכמת אותו, בית הדין הארצי מבטל את חיובו של העובד לפצות את המעסיק בגין הנזק.

עוד נקבע, כי המעסיק אינו זכאי לפיצוי בגין הפסדים שנגרמו לו לטענתו עקב עזיבתו הפתאומית של העובד את העבודה. עם זאת, פסק בית הדין כי העובד מחוייב לפצות את המעסיק בפיצוי לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות.

פרטי המקרה: העובד עבד אצל המעסיק במשך 13 שנה. הערעור הוגש לגבי פסק דין של בית הדין האיזורי לעבודה שבו התקבלה בעיקרה תביעת המעסיק לקבלת פיצוי מהעובד בגין נזק ממוני ושאינו ממוני בשל מעשי גניבה שיוחסו לעובד ועקב עזיבתו הפתאומית את מקום העבודה.

כמו כן התקבלה באופן חלקי התביעה שכנגד שהגיש העובד לתשלומים שונים מהמעסיק בגין תקופת העסקתו אצלו וסיומה.

בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעורו של העובד בחלקו ופסק כך: בנוגע לחיוב העובד בפיצוי ממוני ובלתי ממוני בגין מעשיו, בית הדין התייחס לפסיקת פיצוי בגין נזק ממוני של אובדן רווחים כתוצאה מהגניבה.

בנושא זה, בית הדין הארצי לא מצא מקום להתערב בקביעת בית הדין האיזורי לפיה העובד אכן ביצע מעשי גניבה ומכר את החומרים הגנובים באופן פרטי.

עם זאת, בכל הקשור לגניבה הנובעת מהשימוש ברכבו של המעסיק לצורך ביצוע עבודות פרטיות בזמן העבודה, קבע בית הדין הארצי כי בניגוד למסקנת בית הדין האיזורי, המעסיק לא העמיד תשתית ראייתית להוכחת עצם קיומו של הנזק שנטען שנגרם לו או לכימותו.

כמו כן, המעסיק לא תבע פיצוי מכוח דיני עשיית עושר, לפיה על העובד להשיב למעסיק את טובת ההנאה שהפיק בכשירותו כעובדו, בזמן העבודה ותוך שימוש ברכב של המעסיק.

תביעת המעסיק התמקדה בהפסד הרווחים שהיה עשוי להפיק מלקוחותיו הפרטיים של העובד, אילו אלה היו מבצעים את ההזמנה באמצעות הלקוח של המעסיק, והלקוח היה מבצע עבורם את העבודה באמצעות המעסיק.

אלא שהנחת המוצא בבסיס התביעה לאובדן רווחים היא, כי אלמלא פעל העובד כפי שפעל, כל הלקוחות הפרטיים (של העובד) היו רוכשים את כל החומרים (אותם רכשו בפועל מהעובד), בדרך המלך מהלקוח של המעסיק, במחיר שהוא גבוה באופן משמעותי, מהמחיר אותו שילמו הלקוחות הפרטיים של העובד.

בית הדין הארצי פסק כי הנחות אלה טעונות הוכחה, אך הן לא הוכחו. כלומר, לא עלה בידי המעסיק להוכיח את עצם קיומו של נזק ממוני ישיר שנגרם לו (בניגוד לנזק שנגרם ללקוחות של הלקוח שלו) כתוצאה מהתנהלות העובד.

מכל מקום, פסק בית הדין הארצי, כי גם אילו היה נקבע כי למעסיק נגרם נזק של ממון, שיעור הנזק לא הוכח. 

מכיוון שכך הגיע בית הדין הארצי למסקנה, כי המעסיק לא הצליח להוכיח כי שגניבת העבודות גרמה לו להפסד רווחים.

יתרה מכך, גם אילו היה עולה בידי המעסיק להוכיח כי אכן הפסיד את רווחי העבודות שנמנעו ממנו כטענתו בשל מעשי העובד, הרי שהמעסיק כשל בהוכחת היקף הנזק של אובדן רווחים רעיוניים אלה וכימותם.

בסיכומו של דבר פסק בית הדין הארצי כי בניגוד לקביעת בית הדין האיזורי, אין בנתונים שהוצגו כדי לאפשר את חישוב הנזק. ולכן ביטל בית הדין הארצי את חיובו של העובד בפיצוי המעסיק בגין נזק ממוני על מעשי הגניבה שביצע.

עם זאת, בית הדין הארצי לא מצא מקום להתערב בפיצוי בגין נזק בלתי ממוני שנובע מהגניבה והעובד חוייב לשלם פיצוי בסכום של 50 אלף שקלים, נוכח ההתנהלות הקשה של העובד והשלכותיה.

בנוגע לסיום יחסי העבודה, בית הדין האיזורי לעבודה קבע, כי העובד התפטר מעבודתו בעקבות חשיפת מעשיו ונטש את עבודתו, וכי אין מקום להתערב בכך.

בשל קביעה זו, לא דן בית הדין הארצי בערעור של העובד בסוגיית השלמת פיצויי פיטורים וזכאותו לפיצוי בגין פיטוריו המיידיים ללא שימוע וללא הודעה מוקדמת.

עם זאת ציין בית הדין הארצי, כי גם אם המעסיק הוא זה שהיה מפטר את העובד, על פני הדברים, מעשיו החמורים של העובד היו מצדיקים את אי חיוב המעסיק בהשלמת פיצויי פיטורים, והדיון היה מתמקד בדרישה להשבת כספי הפיצויים הצבורים בהסדר הפנסיוני שנערך עם העובד.

בנוגע לפיצוי ממוני בגין אי מתן הודעה מוקדמת, פסק בית הדין הארצי, כי פסיקת בית הדין האיזורי לפיה על העובד לפצות את המעסיק בגין ההפסדים שנגרמו לו בשל עזיבתו הפתאומית את העבודה אינה יכולה להתקבל.

לדברי בית הדין הארצי, הפיצוי של עובד או מעסיק בגין סיום יחסי עבודה באופן פתאומי יהיה, ככלל, על פי חוק הודעה מוקדמת, ולא בגובה הנזקים שנגרמו לאחד הצדדים כתוצאה מכך.

גם אם בנסיבות חריגות ניתן לחייב עובד לפצות מעסיק בגין התפטרות ללא הודעה מוקדמת תוך גרימת נזק כבד למעסיק, שיש בה הפרה רבתי של חובת הנאמנות שבה מחויב עובד למעסיקו, בית הדין הארצי לא מצא כי בנסיבות העניין זכאי המעסיק בפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסכום הגבוה מהפיצוי הקבוע בחוק הודעה מוקדמת.    

בנוגע לפיצוי חלף הודעה מוקדמת קבע בית הדין הארצי, כי בית הדין האיזורי אמנם חייב את העובד בתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, אבל המעסיק לא תבע פיצוי עקב אי מתן הודעה מוקדמת מכוח חוק הודעה מוקדמת, ובית הדין לא יפסוק לתובע סעד שלא התבקש.

מכל מקום, פסק בית הדין הארצי כי לא היה מקום להטיל על העובד חיוב כפול בשל אי מתן הודעה מוקדמת בכלל, ובנסיבות בהן המעסיק עצמו טען כי הפיצוי לפי חוק הודעה מוקדמת נבלע בפיצוי הממוני שנתבע, בפרט.


אירוע משאבי אנוש 20-21.12.2021

כנס הגיוס השנתי 2021
כנס רווחה וחווית עובד 2021
כנס ההדרכה והלמידה 2021
באנר כנס דיני עבודה

אין תגובות

השאר תגובה