חוק גיל פרישה קובע, כי המעסיק רשאי לאלץ עובד שהגיע לגיל 67 לפרוש מעבודתו.
לפני כשבע שנים דן בית המשפט העליון בעתירה של כמה אנשים שהגיעו לגיל פרישה ועתרו לבית המשפט העליון בדרישה להורות על ביטולו של סעיף זה.
כלומר, הם עתרו לבית המשפט העליון כדי לבטל את החוק שקובע שמעסיק יכול לאלץ עובד לפרוש לגמלאות בגיל 67.
לדבריהם, גילו של עובד לא יכול להוות שיקול כאשר מודדים את יכולותיו וכישוריו, וכי השיקול של גורם הגיל במקום ביכולות, הוא משפיל ומפלה לרעה, ואף עומד בניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
עוד טענו העותרים, כי הסדר פרישת החובה פוגע פגיעה קשה בזכותו החוקתית של העובד לשוויון ואף פוגע בחופש העיסוק שלו, באופן העולה על הנדרש.
העותרים הציעו להחליף את מודל הפרישה על בסיס גיל, במודל אחר המבוסס על מבחני כשירות אינדיבידואלים שיתבצעו לכל עובד, כמו הבדיקות שנערכות לעובדי מדינה.
הם הסתמכו על התקדים שקבע בית הדין הארצי לעבודה, לפיו מעסיק חייב לשקול באופן פרטני את בקשתו של עובד להמשיך בעבודתו לאחר גיל הפרישה המקובל.
מנגד טענה המדינה, כי פרישת חובה בהיבטים מסוימים מיטיבה עם העובדים. ראשית, טענה המדינה, כי פרישת החובה מסייעת להגברת הביטחון התעסוקתי של העובדים עד הגיעם לגיל הפרישה.
הסיבה לכך, לטענת המדינה, היא שכל עוד יש גיל פרישת חובה, המעסיק ימנע מלפטר עובדים לפני גיל הפרישה, וכי אם לא היה גיל פרישת חובה, המעסיקים לא ימנעו מפיטורי עובדים מבוגרים. שנית, טענה המדינה, פרישת חובה מאפשרת את כניסתם של עובדים חדשים לשוק העבודה.
הנקודה השלישית היתה שפרישת החובה חוסכת מהעובדים את הצורך להעמיד את כושרם לבחינה מתמדת במסגרת של בדיקות כשירות אינדיבידואליות.
עוד טענה המדינה, כי מאז חקיקתו של חוק גיל פרישה עלתה השתתפותם של מבוגרים בשוק העבודה, ושיעור ההעסקה של עובדים מבוגרים בישראל הוא בין הגבוהים בעולם.
גם גיל פרישת החובה בישראל הוא גבוה לעומת מדינות אחרות. כלומר, חוק גיל פרישה לא הרע את מצבם של העובדים המבוגרים.
המדינה הסכימה עם הקביעה כי מעסיק חייב לשקול את בקשתו של העובד להמשיך בעבודתו לאחר גיל הפרישה, אבל הדגישה, כי זה אומר שהמעסיק חייב להאריך את העסקתו של העובד.
בנוגע לטענה כי גיל פרישת חובה מונע את פיטוריהם של עובדים לפני הגיעם לגיל הפרישה טענו העותרים כי זה נכון רק לגבי עובדים הנהנים מקביעות, ולא לגבי עובדים המועסקים בחוזים אישיים.
כיום על רוב העובדים במשק לא חלים הסדרי העסקה הכוללים ביטחון תעסוקתי ולגביהם אין להסדר פרישת החובה כל יתרון.
פסיקת בית המשפט העליון:
בית המשפט העליון דחה את העתירה וקבע, כי חוק פרישת חובה אמנם פוגע בזכות החוקתית לשוויון באופן הפוגע בזכות לכבוד האדם, אבל לדברי השופטים, מדובר בפגיעה מידתית וסבירה שנועדה לתכלית ראויה.
אחת הטענות היא שפרישה כפויה מסיבה של גיל בלבד, כפי שהיא מעוגנת בחוק גיל פרישה, פוגעת בזכות לשוויון הנגזרת מהזכות החוקתית לכבוד האדם.
עוד נטען, כי חוק גיל פרישה הוא חוק גורף וכוללני. ההבחנה היחידה שהוא עושה בין אלה שיכולים להמשיך לעבוד לבין אלה שנאלצים לפרוש היא הגיל.
כלומר, החוק מבדיל בין עובדים צעירים לבין עובדים מבוגרים, בלי קשר כלשהו לכישוריהם או ליכולתם לעבוד.
יתרה מכך, החוק חל על כלל העובדים במשק, בלי להבחין בין סוגים שונים של עיסוקים, סוגי עובדים או תנאי העסקה.
בעבר היה אמנם קשר הדוק בין גיל לבין כושר ביצוע, אבל כיום המציאות מורכבת יותר ומידת השפעת הגיל על הגוף והנפש שונה אצל כל עובד ועובדת.
לדברי השופטים, תכליתו הכללית של חוק גיל פרישה היא לקבוע כללים אחידים לכולם לגבי גיל פרישה, כולל לגבי העלאתו באופן מדורג.
קביעת גיל הפרישה נועדה לאפשר למעסיק לנהל את כוח האדם במקום העבודה, בפרט במקומות עבודה מאורגנים שבהם העובדים נהנים מקביעות.
בנוסף, גיל פרישת חובה נועד לאפשר את שילובם וקידומם של עובדים חדשים (צעירים) במקומות עבודה שבהם מספר מקומות העבודה מוגבל.
מנגד, העלאת גיל פרישת החובה בחוק מאפשרת למי שרוצה, להמשיך לעבוד ואף מספקת מענה לגידול המתמשך בתוחלת החיים והעלייה בשיעור מספר המבוגרים בחברה הישראלית מתוך כלל האוכלוסייה.
שינויים דמוגרפיים אלה עלולים לגרום לקשיים במימון הגידול שייווצר בהיקף הקצבאות השונות ולהטיל נטל כבד יותר על מערכות הביטחון הסוציאלי.
לכן נוצר צורך בהגדלת תקופות החיסכון לפנסיה, בדרך של העלאה אחידה של גיל הזכאות וגיל פרישת החובה.
עוד סברו השופטים, כי קיומו של גיל פרישת חובה מצמצם את הצורך להציב את העובדים בפני בדיקות חוזרות של יכולותיהם ותפקודם, דבר שעלול לגרום לתחושות של לחץ ואי-ודאות ואף להוביל לוויכוחים על כושרו של העובד.
בסיכומו של דבר קבעו השופטים, כי גם לאחר חקיקת החוק, המעסיק עדיין מחויב לשקול את בקשתו של עובד בגיל 67 להמשיך לעבוד, ואינו סוגר את הדלת לחלוטין בפני עובדים מבוגרים המבקשים להמשיך לעבוד.
מכיוון שכך, קבעו שופטי בית המשפט העליון, בקביעת גיל פרישת חובה, היחס בין הפגיעה בזכות החוקתית לבין התועלת שתצמח מהפעלתו, הוא סביר ומידתי, שכן לצד הפגיעה בעובדים מסוימים, היא מגבירה את הוודאות, עשויה למנוע פיטורים של עובדים לפני גיל הפרישה ומביאה בחשבון את הכנסותיהם הנוספות של עובדים בגילאים אלה (פנסיה וקצבאות).
בשורה התחתונה נקבע, כי מעסיק יכול לחייב עובד שהגיע לגיל 67 לפרוש מעבודתו, אבל הוא צריך לשקול בכובד ראש ובצורה עניינית את בקשתו של עובד שהגיע לגיל 67 ומבקש להמשיך לעבוד.
בג"ץ 9134/12
