מכון המחקרים האמריקאי גאלופ ביצע כמה מחקרים שמנתחים את מצב שוק העבודה העולמי. המחקרים התמקדו באתגרי הניהול החדש ובקשר הישיר בין רווחה נפשית לפיריון כלכלי.
מדו"ח 'מצב עולם העבודה הגלובלי' לשנת 2026 שנערך על ידי מכון גאלופ, עולה תמונה מורכבת.
מצד אחד, רמת המחוברות של העובדים לארגונים גבוהה יותר מכפי שהיתה לפני עשור.
מצד שני, זו הפעם הראשונה מאז תחילת המדידות, שהמחוברות הגלובלית יורדת במשך שנתיים רצופות.
הנזק למשק העולמי אינו תיאורטי. מדובר בחוסר מחוברות שעלותו לכלכלה העולמית כ-10 טריליון דולר בשנה האחרונה. מדובר בנתון השווה ערך לכתשעה אחוזים מהתמ"ג העולמי.
אחת המגמות המדאיגות ביותר שעולות ממחקר זה, היא השחיקה הדרמטית במעמדם של המנהלים.
בעבר נהנו מנהלים מ'פרמיית מחוברות', כלומר, המחוברות שלהם לארגון היתה גבוהה הרבה יותר מזו של העובדים הכפיפים להם, שתחתיהם.
אלא שבשנה האחרונה צנחה מידת המחוברות של המנהלים מכ-27% לכ-22%. כיום, מנהלים מחוברים לארגון בערך באותה מידה כמו הכפיפים שלהם.
הסיבות לכך מגוונות, אבל זה בולט במיוחד בדרום אסיה (בהודו), שם נרשמה הירידה החדה ביותר.
נראה כי תהליכי השטחת מבני הארגונים, קיצוץ במשרות דרג ביניים ואימוץ נרחב של בינה מלאכותית, הגדילו משמעותית את מוטת השליטה של המנהלים הנותרים.
מהמחקר עולה, כי ככל שהצוות הכפוף למנהל גדול יותר, כך המחוברות שלו לארגון צונחת.
מהמחקר עולה, עוד, כי ניתן להמנע ממגמה זו כאשר הארגון משקיע בהכשרה ממוקדת למנהלים המאפשרת להם להתמודד עם העומס החדש.
ממחקר אחר של גאלופ, שבוצע לגבי כניסת הבינה המלאכותית לארגונים עולה, כי יש פסימיות בקרב עובדים מרוחקים.
שוק העבודה העולמי מראה סימני התקררות, במיוחד בארה"ב ובקנדה, שם האופטימיות לגבי מציאת עבודה חדשה צנחה בכ-23 אחוזים מאז 2019.
אלא שהפסימיות אינה אחידה: עובדים שעובדים מהמשרד באופן מלא הפגינו עלייה באופטימיות, בשעה שעובדים מרחוק חוו ירידה חדה באופטימיות.
החוקרים של גאלופ מעריכים שהדבר נובע ככל הנראה משינוי במדיניות המעסיקים המחזירים עובדים למשרדים, וכן מאוטומציה של עבודות ידע שניתן לבצע מרחוק.
הנתון המעודד שעולה מהמחקרים של גאלופ, הוא הקשר בין חופש בחירה לאופטימיות.
עובדים שחשים שיש להם יכולת בחירה לגבי אופי עבודתם, נוטים בכ-50% יותר להאמין שהשוק מציע הזדמנויות טובות.
בעידן הבינה המלאכותית, למידה מתמדת והגברת מיומנויות, הופכת למרכיב קריטי ביכולת של העובד לשמור על תקווה לעתידו המקצועי.
מחקר אחר של גאלופ מציף הבחנה פסיכולוגית מרתקת בין העצמי המעריך (כלומר איך העובד חושב על חייו או תופס את חייו) לבין העצמי החווה (כלומר, איך העובד מרגיש ביום-יום).
מנהלים בכירים מדווחים על רמת שביעות רצון גבוהה מהחיים ועל תחושת משמעות.
אבל ביום-יום הם חווים רמות גבוהות משמעותית של מתח, כעס, עצב ובדידות לעומת עובדים מהשורה.
למעשה, למנהלים כיום אין כמעט 'פרמיה' רגשית חיובית. מסתבר שמנהלים בכירים מחייכים וצוחקים פחות, וחווים פחות הנאה ביום-יום.
האחריות על בחירות קשות ומורכבות והמרחק החברתי המלווה את הדרג הבכיר, גובים מחיר נפשי כבד, גם אם המעמד והשכר גבוהים.
בסיכומו של דבר, בשילוב המסקנות מהמחקרים הללו עולה, כי כדי להעלות את הרווחה הנפשית והמחוברות של העובדים והמנהלים בימים אלה, על ארגונים לוודא שהעבודה נתפסת כמתגמלת מטבעה.
כאשר עובדים מרגישים שהם משפרים את חייהם של אחרים ושיש להם אוטונומיה ובחירה, רמת המתח יורדת והפיריון עולה.
האתגר הגדול של מנהלי משאבי האנוש הוא לתמוך דווקא בדרג הניהולי, שהם הלב הפועם של הארגון, ושכרגע נמצאים בנקודת שבירה בין עומס טכנולוגי לציפיות מהעובדים.
