ניהול זה ניצוח על התזמורת. המנצח הוא השקט מכולם!

ניהול זה ניצוח על התזמורת. המנצח הוא השקט מכולם!

מה אפשר ללמוד על ניהול אפקטיבי מהמורשת של המלחין הדגול הנרי מנציני?

שיתוף
אמנות הניהול

הנרי מנציני היה מלחין, מנצח ומעבד מוזיקלי אמריקאי, שנודע במיוחד במוזיקה שכתב לסרטים ולטלוויזיה. הוא היה מוכר כאיש אופטימי, חייכן, צנוע ונעים הליכות. הוא לא עשה הרבה, לכאורה, כשישב מול נגני התזמורת. בלי הרבה תנודות ראש, כמעט ללא הבעות פנים ובתנועה מינימלית כמעט אפסית, כשניצח על התזמורת בצורה מופלאה! האם מנהלים יכולים גם הם להיות דמות רגועה, שקטה, אופטימית, מלאת ביטחון והדרת כבוד? האם גם המנהל בארגון הדינאמי של ימינו יכול להלך במסדרונות הארגון כשהוא משרה ביטחון ואופטימיות ומאפשר לעובדים להתפנות לעבודתם מתוך תחושה שהם עושים את הדבר הנכון? שהוא יתערב רק כדי להכווין, למקד / לדייק ולהרים אותם בעת הצורך? האם המנהל של היום יכול לשדר לעובדים שלו שכל עוד הם עושים את עבודתם בצורה הטובה ביותר, הם לא ישמעו ממנו וכמעט לא ירגישו בנוכחותו?

על פי היועץ הארגוני ומחבר ספרי הניהול ג'סטין לוק, מנהל טוב ואפקטיבי צריך לראות מנגד את דמותו של המלחין האלילי כשהוא מעצב את הפרסונה הניהולית שלו. לדברי ג'סטין לוק, מתוך מאמר שכתב באתר משאבי אנוש Talent Culture: "למרבה הצער, אנחנו חיים בעידן שבו מנהל נמדד בעיקר על מה שהוא עושה ולא על מה שהוא לא עושה… המציאות הזו מחייבת את המנהל לעשות כל הזמן!  כשמנהל בעמדת כוח נכנס לחדר, העובדים צריכים לעכל את הנוכחות שלו ולהגיב. כשהוא מדבר, הם צריכים להשקיע משאבים בהקשבה, הטמעה… ככל שהמנהל עוסק יותר בלהיות נוכח ולעשות – כך הוא מונע מהעבודה להיעשות. ככל שהמנהל עסוק יותר בלהוכיח שהוא מנהל את העבודה, כך נעשית פחות עבודה בפועל. מנהל צריך להיות כמו אותו מלחין מבריק שיודע לכתוב לחן יוצא מן הכלל ולאפשר לצוות לנגן אותו לפי ההוראות."

אמנות הניהול, על פי ג'סטין לוק,  זהה לאומנות ההלחנה, כשהסוד טמון בכתיבת הלחן הנכון, בצורה ברורה ואחידה, כך שיתאפשר לאנשים המוכשרים ביותר לבצע את תפקידם ו… לתת להם לבצע את תפקידם בשקט. תפקידו של המלחין הוא לסמוך על התזמורת, לדעת שכל אחד מסוגל לעשות את שלו.

בארגון של היום כולם דואגים. כולם רואים בעיות, מכשולים, אתגרים סכנות. כולם מתמודדים עם קשיים קצרי טווח וארוכי טווח. הם רואים ומגיבים לכך והתוצאה היא מציאות שבה חבורת אנשים שמתרוצצים במסדרונות בפרצון דואג וזועף. משהו תמיד קורה. משהו תמיד משתבש. מישהו תמיד מפשל… אחד התפקידים הראשיים של מנהלים הוא להיות אותו מלחין רגוע, אופטימי, זה שיודע שימצא פתרון בסופו של דבר. הוא זה שכתב את הלחן והוא יודע שזה פשוט טוב ושהתזמורת תצליח לבצע את תפקידה בצורה הטובה ביותר. מה שהארגון של ימינו צריך זה מנהל אופטימי בעל ביטחון בעצמו ובאנשים שלו, שישמור על שלווה ואופטימיות וישרה רוגע וביטחון בקרב האנשים.

המנהל לא צריך לצעוק. הוא כמעט ולא צריך לדבר. הוא בכלל לא צריך להיות נוכח ואם כן, הנוכחות שלו צריכה להיות שקטה המשרה אווירת רוגע ושלווה. לפעמים, אחד האתגרים הגדולים ביותר של מנהל הוא לא להגיב אלא לשמור על איפוק. לא לדבר אלא להקשיב. לא להגיב ללחצים וסיכונים אלא לבחור לראות את הטוב שיבוא בסוף התהליך, האור בקצה המנהרה.

מנהלים בימינו לא יודעים שאפשר להיות מנהלים שקטים. רובם גדלו לתוך מסגרת שבה למנהל יש נוכחות כוחנית. למערכת שבה מנהל הוא זה שמדבר בישיבות וכותב מיילים בתפוצת נאטו, ברשתות החברתיות ובתקשורת הכלכלית. הוא סבור שככל שיגיב מהר יותר ואגרסיבית יותר, כך הוא יהיה מנהל טוב יותר. הם סבורים שככל שיהיו יותר דומיננטיים כך יהיו יותר אפקטיביים. אך אם רואים במנצח על התזמורת מנהל או מנהיג למופת, זה שמוביל את התזמורת להצלחה, אנו לומדים כמה חשוב שמנהל ידע להיות שקט, קשוב, תומך, אופטימי. אנו לומדים כמה חשוב שהוא יסמוך על העובדים שעושים את עבודתם. ואם מישהו זקוק לטיפת הכוונה או עידוד, הוא יקבל את זה ספציפית בתזמון ובמינון המושלמים.

אחד המסרים הגדולים ביותר בגישה זו הינה שבתרבות ארגונית שמקדמת עשייה והצלחה, מנהל טוב הוא לא זה ששומעים, הוא הדמות השקטה ביותר שמאפשרת לתזמורת להישמע במיטבה. 

כנס גיוס איתור ומשיכה של טאלנטים - יריד משאבי אנוש HRexpo2020

אין תגובות

השאר תגובה