החוקים שמעגנים את הזכות להפסקות הם לא רק בישראל. בארה"ב, למשל, החוק קובע שיש לתת לעובד הפסקה של 15 דקות כאשר הוא עובד יותר מ-4.5 שעות ברצף.

במקביל, על פי החוק האמריקאי, יש לאפשר לעובד הפסקה של 30 דקות כאשר הוא עובד שש שעות או יותר. את ההפסקה הזאת (בעבודה של שש שעות או יותר), וניתן לחלק לשתי הפסקות, כאשר ההפסקה הראשונה היא בת רבע שעה לפחות. על פי החוק האמריקאי אסור שההפסקה תהיה בסוף יום העבודה אלא במהלכו.

בנוגע לתשלום קובע החוק האמריקאי כי לעובד אין זכות על פי החוק לקבל תשלום עבור הפסקות אלו והן אינן נחשבות כזמן עבודה. עם זאת, ניתן לקבוע בחוזה ההעסקה שהעובד כן מקבל הפסקות בתשלום.

כלומר, התשובה לשאלה האם העובד יקבל או לא יקבל תשלום עבור ההפסקה תלויה בחוזה העבודה.

גם בישראל החוק מחייב את המעסיק לאפשר לעובדים הפסקות בעת העבודה, בתלות במספר שעות העבודה ומספר ימי העבודה בשבוע.

בנוסף, מחוייבים הארגונים לאפשר לעובדים לצאת להפסקות לצורך שימוש בשירותים או לצורך תפילה, בלי קשר לסוג העבודה או לאורך יום העבודה.

לעובדי עבודת כפיים מחייב החוק לתת הפסקות רגילות שאין להן מטרה מוגדרת, אם הם עובדים לפחות שש שעות ביום.

לעובדים אחרים (שאינם עובדי כפיים) מחייב החוק לתת הפסקות רגילות אם הם עובדים שמונה שעות ביום או יותר.

ההפסקה נחשבת לזכות קוגנטית. כלומר, זו חובה של המעסיק והעובד לא יכול לוותר עליה. עובד שוויתר על ההפסקה, יוכל לתבוע את המעסיק למרות שהוא עצמו ויתר על ההפסקה.

למעסיק יש סמכות לקבוע את שעות העבודה וההפסקות במקום העבודה לפי שיקול דעתו, ואף להחליט על הפסקות נוספות מעבר לאלו הקבועות החוק.

בארגונים שעובדים חמישה ימים בשבוע, עובד בעבודה שאינה עבודת כפיים זכאי להפסקה רגילה אם הוא עובד יותר מתשע שעות.

בארגון שעובדים בו ששה ימים בשבוע, עובד (בעבודה שאינה עבודת כפיים) זכאי להפסקה רגילה אם הוא עובד יותר משמונה שעות ביום.

על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, יש לתת לעובד הפסקה למנוחה וארוחה למשך 45 דקות לפחות, ובערב חג ל-30 דקות לפחות.

במסגרת זמן ההפסקה חייבת להיכלל הפסקה רצופה אחת של 30 דקות לפחות. ההפסקה לא תעלה על שלוש שעות.

במהלך ההפסקה מותר לעובד לצאת ממקום העבודה, אלא אם כן נוכחותו במקום העבודה הכרחית והמעסיק דרש ממנו להישאר.

בעקרון, זמן ההפסקה אינו מהווה חלק משעות העבודה ולכן העובד אינו זכאי לשכר במהלך שהותו בהפסקה.

עם זאת, הפסקות קצרות בהסכמת המעסיק מהוות חלק משעות העבודה והמעסיק חייב לשלם עבורן.

יש מקומות עבודה שמונהג בהם – או שנקבע בהסכם קיבוצי – שיום העבודה הוא בן תשע שעות, כולל הפסקה רצופה של 24 דקות. כלומר שמונה שעות ו-36 דקות עבודה נטו ביום.

במקרים בהם המעסיק דרש מהעובד להישאר בעבודה בזמן ההפסקה, עליו לשלם לעובד עבור זמן ההפסקה. המחוקק יצטרך לעגן בחוק שעות עבודה ומנוחה את הכללים לגבי הפסקות של עובדים מהבית.

החוק יצטרך להגדיר איך נמדדת הפסקה ובאילו מקרים על המעסיק לשלם עבור זמן ההפסקה בעבודה מהבית.

מאחר ששר הכלכלה יכול להתיר סטייה מהוראות אלה, פרסם שר הכלכלה היתר כללי לפיו, במקרים בהם מדובר בעובד שאינו מועסק בעבודות כפיים ובמקום העבודה עובדים ששה ימים בשבוע, ניתן להעסיק עובד במשך שמונה שעות ללא הפסקה.

The post הפסקות בעבודה: כמה זמן נמשכת ההפסקה והאם צריך לשלם עבור זמן זה first appeared on HRUS משאבי אנוש.

ולמרות זאת, יש חשיבות רבה להפסקה במהלך היום. עובדים שעובדים שעות ארוכות ללא הפסקות כלל או עם הפסקות קצרות מדי, במשך זמן רב, נשחקים מהר יותר במידה שמקשה עליהם להתאושש מהשחיקה.

פרט לכך, הפסקה באמצע היום מסייעת לעובדים להישאר חדים וממוקדים. לכן חשוב מאוד לקחת הפסקה למרות כל העניינים דחופים.

מעבר לכך שזה חשוב, זו גם הטבה שהמעסיק חייב לאפשר לעובדים על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, והעובדים לא רשאים לוותר עליה.

על פי דיני העבודה בישראל, עובדים זכאים להפסקות בעבודה, בהתאם לאורך יום העבודה, שבוע העבודה וסוג העבודה, שבה הם מועסקים.

הפסקות לצורך שימוש בשירותים או לצורך תפילה ניתנות לכלל העובדים ללא קשר לסוג העבודה או אורך יום העבודה.

אם כן, מי זכאי להפסקות: עובד בעבודה שאינה עבודת כפיים זכאי להפסקה אם הוא מועסק יותר משמונה שעות ביום ועובד ששה ימים בשבוע, או אם הוא מועסק יותר מתשע שעות ביום, בשבוע עבודה של חמישה ימים

זמן ההפסקה לא מחושב כחלק משעות העבודה, והמעסיק לא מחויב לשלם לעובד עבור זמן ההפסקה, למעט במקרים בהם המעסיק דרש מהעובד להישאר במקום העבודה במהלך ההפסקה.

הפסקות רגילות למנוחה וארוחה, ניתנות לעובדי כפיים שמועסקים לפחות שש שעות ביום, ולעובדים שאינם עובדי כפיים אם הם מועסקים יותר שמונה או תשע שעות ביום.

כאמור, המעסיק מחוייב לתת הפסקה לעובדים שעובדים בתנאים אלה והעובדים לא רשאים לוותר עליה.

יש לציין, כי למעסיק יש סמכות לקבוע מהן שעות העבודה ומהן שעות ההפסקות במקום העבודה לפי שיקול דעתו, ואף להחליט על הפסקות נוספות מעבר לאלו שקבועות החוק.

מה צריך להיות משך ההפסקה:

על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, הפסקה לצורך מנוחה וארוחה צריכה להמשך לפחות 45 דקות, ובערב חג, לפחות חצי שעה.

אפשר לחלק את ההפסקה ליותר מהפסקה אחת, אבל חייבת להיות הפסקה אחת שנמשכת חצי שעה ברציפות. ההפסקה לא תהיה יותר משלוש שעות.

האם זמן ההפסקה נחשב לשעות עבודה או שאינו נחשב שעות עבודה:

אם במהלך ההפסקה מותר לעובד לצאת ממקום העבודה, הרי שזמן ההפסקה לא מהווה חלק משעות העבודה. ולכן העובד לא זכאי לשכר עבור זמן ההפסקה.

מנגד, אם המעסיק דורש מהעובד להישאר במקום העבודה בזמן ההפסקה, זמן ההפסקה נחשב לחלק משעות העבודה, והעובד  זכאי לשכר עבור זמן זה.

במקומות עבודה שמונהג בהם יום עבודה בן תשע שעות ברוטו, כלומר, כאשר תשע השעות כוללות הפסקה רצופה של 24 דקות, הוא יחושב כיום העבודה (נטו) של שמונה שעות ו-36 דקות.

במקרים אלה, אורך יום עבודה במהלך ארבעה ימים בשבוע יחושב על פי תשע שעות ברוטו, ויום אחד קבוע (יום שנקבע על ידי המעסיק) יחושב על פי שמונה שעות ברוטו כולל הפסקה רצופה של 24 דקות, כלומר, שבע שעות ו-36 דקות נטו.

למרות כל זאת, קיים היתר כללי משר העבודה והרווחה שמאפשר להעסיק עובד במשך שמונה שעות ללא הפסקה, בתנאי שהוא לא מועסק בעבודת כפיים ועובד ששה ימים בשבוע.

כלומר, עובד שעובד בעבודה שאינה עבודת כפיים, יותר משמונה שעות ביום, זכאי להפסקה רגילה אם הוא מועסק בשבוע עבודה בן ששה ימים.

על פי תיקון להיתר, אם העובד מועסק בשבוע עבודה בן חמישה ימים, מותר להעסיקו תשע שעות ללא הפסקה.

כלומר, עובד בעבודה שאינה עבודת כפיים, שעובד יותר מתשע שעות ביום, זכאי להפסקה רגילה, למנוחה וארוחה, אם הוא מועסק בשבוע עבודה בן חמישה ימים.

כאמור, כל מעסיק חייב לאפשר לעובד הפסקות לצורך שימוש בשירותים לפי צרכי העובד, ואף לדאוג לכך שיהיו חדרי שירותים סבירים וראויים במקום העבודה או בקרבתו. הפסקות אלה נחשבות כחלק משעות העבודה ולמעסיק אסור לנכות אותן מהשכר.

בנוסף, עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו בהתאם לדרישות דתו. זמן התפילה נקבע במקום העבודה בהתאם לצרכי העבודה והאילוצים, ובהתחשב בדרישות הדת של העובד.

יצויין, כי ההפסקה לצורך תפילה אינה חלק משעות העבודה, והמעסיק יכול לנכות את זמני התפילה מהשכר של העובד.

מה קובעים דיני העבודה לגבי משמרות לילה:

זווית אחרת של חוק שעות עבודה ומנוחה היא משמרות לילה, שכן חוק זה קובע, בין היתר, כללים לגבי העבודה במשמרות לילה.

משמרת לילה היא משמרת שלפחות שעתיים מתוכה הן בין השעות עשר בלילה לשש בבוקר.

שבע שעות עבודה במשמרת לילה נחשבות ליום עבודה מלא וכל שעה מעבר להן (כלומר החל מהשעה השמינית) תיחשב לשעה נוספת המזכה בגמול עבור שעות נוספות.

במקום עבודה שעובדים בו במשמרות, אסור להעסיק עובד במשמרות לילה יותר משבוע אחד מתוך שבועיים, פרט למקרים מיוחדים.

שבוע העבודה של עובד בעבודת לילה לא יהיה בן יותר מ-58 שעות, כולל שעות נוספות, אלא אם כן המעסיק קיבל לכך היתר.

אם במקום העבודה נהוג הסכם קיבוצי או שחל עליו צו הרחבה, העובד זכאי לגמול נוסף שנקרא 'תוספת משמרת'.

המשמעות היא שעבור כל שעה רגילה העובד מקבל שכר בסיס פלוס תוספת שנקראת תוספת משמרת.

אם העובד במשמרות עובד שעות נוספות, הרי שהגמול עבור השעות הנוספות מחושב מהשכר הכולל את תוספת המשמרת ולא מתוך שכר הבסיס.

אשר לשהיית עובד במקום העבודה, כאשר הוא יכול לישון במהלך הלילה: שהייה כזאת לא נחשבת בהכרח לשעות עבודה ולא תזכה את העובד בשכר עבור משמרת לילה, גם אם המעסיק הוא זה שדרש מהעובד לשהות במקום העבודה בלילה.

The post למה חשוב לקחת הפסקה באמצע יום עבודה ולמה זו זכות שלא ניתן לוותר עליה first appeared on HRUS משאבי אנוש.