החסכון בזמן הנסיעה לעבודה מספק לעובדים יתרונות מוחשיים, לרבות שיפור האיזון בין העבודה לחיים אישיים, הפחתת הלחץ, חיסכון בעלויות, פרודוקטיביות מוגברת והשפעה חיובית על הסביבה.

כתוצאה מכך, כאמור, יותר ויותר עובדים נוטים לאמץ אפשרויות עבודה מהבית ולהעדיף לעבוד בארגונים שתומכים ומקדמים סידורי עבודה גמישים.

להלן 5 סיבות לכך שעובדים מעדיפים לחסוך את זמן הנסיעה לעבודה על ידי עבודה מהבית יותר ימים בשבוע:

1 פחות מתח ועייפות:

הנסיעה לעבודה יכולה להיות מלחיצה ומעייפת, בפרט בשעות של עומס כבד בכבישים (שאלו הן בדרך כלל השעות בהן עובדים נוסעים לעבודה וממנה) או בתחבורה ציבורית צפופה.

החיסכון בזמן הנסיעה לעבודה מהבית מפחית את הלחץ הפיזי והנפשי הקשור בנסיעה לעבודה ומהעבודה הביתה.

כאשר העובדים עובדים מהבית, הם יכולים להתחיל את היום שלהם בלי למהר ולהימנע מתסכול של נסיעות ארוכות. הפחתת הלחץ הזה והחסכון בזמן מובילים לשביעות רצון גדולה יותר בעבודה ולהגברת תחושת הרווחה הכללית.

2 חיסכון בעלויות:

הנסיעה לעבודה גורמת לרוב להוצאות לרבות הוצאות רכב (דלק, פחת וכו), ובמקומות שאין בהם חניה מוסדרת, גם דמי חניה. כאשר הארגון משלם לעובד הוצאות רכב, העלויות הללו חלות על הארגון.

כאשר העובדים עובדים מהבית, מצטמצם מאוד (או מתבטל) הצורך בנסיעה לעבודה. זה מאפשר לעובדים (או לארגון) לחסוך את ההוצאות הללו.

3 פרודוקטיביות מוגברת:

כאשר עובדים עובדים מהבית, הם יכולים להשתמש בזמן שנחסך בנסיעה לעבודה, כדי להיות פרודוקטיביים יותר.

הם יכולים להתחיל לעבוד מוקדם יותר, להימנע מהפרעות בשל עיכובים הנובעים מעמידה בפקקים, ולהקדיש יותר זמן להתמקדות במשימות. פרודוקטיביות מוגברת זו יכולה להוביל לתחושת הישג וסיפוק בעבודתם.

4 השפעה סביבתית:

לעבודה מרחוק ולהפחתת הנסיעה לעבודה יש השלכות סביבתיות חיוביות. החיסכון בזמן הנסיעה מאפשר לעובדים לתרום להפחתת עומסי התנועה ולהפחתת פליטת הפחמן מהתחבורה.

תודעה סביבתית זו יכולה ליישר קו עם ערכי העובדים ולשפר את הקשר שלהם לארגונים שמעדיפים קיימות ואחריות סביבתית.

5 איזון בין עבודה לחיים אישיים:

ביטול הנסיעה היומית לעבודה ומהעבודה בחזרה הביתה או צמצומה במידה משמעותית, מאפשרים לעובדים להחזיר לעצמם זמן יקר שיכול לשמש לפעילויות אישיות, למחויבויות משפחתיות או לטיפול עצמי.

כאשר העובדים עובדים מהבית, יש להם יותר גמישות ושליטה על לוח הזמנים שלהם, מה שמוביל לשיפור האיזון בין העבודה לחיים אישיים.

לאור כל זאת, האפשרות לחסוך בזמן הנסיעה יכולה להשפיע במידה משמעותית על העדפתם של העובדים לעבוד בארגון שמאפשר להם לעבוד מהבית יותר ימים בשבוע.

ההנחה שאחת הסיבות המרכזיות לכך שעובדים מעדיפים לעבוד מהבית יותר ימים בשבוע, היא הרצון לחסוך את זמן הנסיעה לעבודה, מגובה כעת גם במחקרים.

חוקרים של חברת המחקרים האמריקאית גאלופ טוענים, כי מהמחקרים שלהם עולה שהסיבה המרכזית לכך שיותר ויותר עובדים רוצים לעבוד יותר ימים בשבוע מהבית היא שהם לא אוהבים את הנסיעה לעבודה.

ממחקר שביצעה גאלופ לאחרונה עולה, כי במקומות עבודה שמאפשרים לעובדים לעבוד מהבית בין יומיים לשלושה ימים בשבוע נרשמה עלייה ביעילות ובמידת המחוברות של העובדים.

מנגד, עולה מהמחקר, כי במקומות עבודה בהם העובדים נאלצים לעבוד מהמשרד חמישה ימים בשבוע, נמדדה מידת מחוברות נמוכה יותר.

החוקרים של גאלופ מציינים, כי בשנת 2019 דיווחה לשכת מפקד האוכלוסין האמריקאית כי הנסיעה הממוצעת בכיוון אחד לעבודה היתה 27.6 דקות.

זמן נסיעה זה מהווה 230 שעות בשנה (נסיעה לעבודה ומהעבודה הביתה), והינו שווה ערך לכמעט 29 ימי עבודה בני שמונה שעות.

כאמור, המעסיקים לא כוללים את הזמן שהעובדים מבלים בפקקים במספר שעות העבודה שהעובדים מקבלים עבורן שכר.

לכן, זמני נסיעה ממושכים מצמצמים את שעות הפנאי של העובדים וגם את שעות העבודה שלהם.

מהמחקר של גאלופ עולה, כי שביעות הרצון של העובדים ממספר שעות הפנאי שלהם יורדת במידה משמעותית ככל שזמן הנסיעה שלהם עולה.

זאת ועוד, זמני נסיעה ממושכים קשורים גם ליתר לחץ דם, מתח, כעס, נוקשות של הצוואר, עייפות, כאבי גב תחתון והשמנה.

המחקר של גאלופ מצא, כי נסיעה של 45 דקות או יותר קשורה לרווחה כללית ירודה יותר, למצב רוח יומיומי רע ולבריאות לקויה.

אשתקד גילה המחקר של גאלופ כי נסיעות בנות 30 דקות בלבד, קשורות לתחושות של לחץ וכעס גבוהות יותר.

האפשרות לעבוד מהבית, שביטלה את בזבוז הזמן בעת הנסיעה לעבודה, הביאה עובדים רבים להבנה שבזבוז הזמן בפקקים אינו הכרחי.

עם זאת, מהמחקר של גאלופ עולה, כי גם בתפקידים שניתן לבצע מהבית, השילוב של עבודה מהבית ומהמשרד עובד טוב, בעיקר בתפקידים שדורשים שיתוף פעולה וסיעור מוחות.

The post 5 סיבות להעדפת העובדים לחסוך את זמן הנסיעה לעבודה ע"י יותר עבודה מהבית first appeared on HRUS משאבי אנוש.

עם זאת, על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, יש נסיבות שבהן יש מקום לחרוג מהכלל ולהכיר בשעות הנסיעה לעבודה כחלק משעות העבודה.

לדוגמה, זמן הנסיעה לעבודה יכול להיחשב לזמן עבודה, אם העובד נדרש להתחיל את עבודתו אצל לקוח של המעסיק, וכאשר שעות הנסיעה אל הלקוח הן רבות (יותר משעות הנסיעה לעבודה), ובמקביל, הצדדים התכוונו מראש ששעות נסיעה אלו יהוו חלק משעות העבודה.

זאת ועוד, גם עובד שטס לחו"ל לצרכי עבודה, אינו זכאי לשכר עבור שעות הטיסה לעבודה בחו"ל, כאשר שעות הטיסה הן מעבר לשעות יום העבודה, אלא אם כן מתקיימות נסיבות מיוחדות.

חוק שעות עבודה ומנוחה מגדיר שעות עבודה כזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה עצמה. בכל מקרה, העובד זכאי לקבל החזר הוצאות נסיעה עבור הנסיעות מביתו אל מקום העבודה ובחזרה.

לאחרונה פסק בית הדין הארצי לעבודה, בערעור של מעסיק וערעור של עובדים, כי זמן נסיעה לעבודה וממנה אינו נלקח בחשבון כחלק משעות העבודה.

לדברי בית הדין הארצי לעבודה, העובדה שהמעסיק מממן לעובדיו הסעה לעבודה על חשבונו, אינה מעידה על כך שזמן ההסעה מהווה חלק משעות העבודה שיש לשלם עבורן.  

עצם המימון של ההסעות לעבודה לא מהווה כשלעצמו סיבה כדי להפוך שעות הנסיעה לעבודה ובחזרה ממנה, לשעות עבודה.

העובדים שתבעו את המעסיק בבית הדין האיזורי טענו, כי מאחר שהמעסיק מספק לעובדיו הסעה, וכתוצאה מכך הם עומדים לרשותו בזמן הנסיעה לעבודה, הרי שזמן הנסיעה צריך להיחשב כזמן עבודה.

שופטי בית הדין הארצי הבהירו כי ככלל, זמן נסיעה לעבודה ובחזרה הביתה לא נלקח בחשבון כחלק משעות העבודה.

העובדה שהמעסיק העניק לעובדיו הסעה על חשבונו אין פירושה שמדובר בשעות עבודה, והיא כשלעצמה לא הופכת את שעות הנסיעה לעבודה לשעות עבודה המזכות את העובדים בשכר.

לאור זאת, פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי העובדים לא עבדו שעה נוספת מלאה בכל יום עבודה בימי חול, כפי שפסק לזכותם בית הדין האיזורי לעבודה, אלא חצי שעה נוספת בלבד, ולכן יש להפחית את גמול שעות הנוספות שנפסק להם בבית הדין האיזורי.

תחילתו של ערעור זה (על ידי המעסיק), בתביעה של ארבעה עובדים בנוגע לגמול שעות הנוספות, שנדונה בבית הדין האיזורי.

בית הדין האיזורי לעבודה פסק, כי העובדים עבדו 10 שעות עבודה ביום, בימים ראשון עד חמישי, בכל יום מהשעה שבע בבוקר ועד השעה חמש אחר הצהריים.

המעסיק הפחית משעות אלה שעת הפסקה, ולכן בית הדין האיזורי לעבודה פסק, כי המעסיק ישלם לתובעים שעה נוספת אחת לכל יום חול.

בנוסף, פסק בית הדין האיזורי לעבודה, כי עבודתם של העובדים בימי שישי כללה שלוש שעות נוספות.

המעסיק טען בערעור, כי גרסתם של העובדים בנוגע לשעות עבודתם אינה עקבית ואף לא פורטה מלכתחילה בתצהיריהם, שכן הם התייחסו במסגרתם להיקף השעות ממועד כניסתם לרכב של המעסיק ועד לחזרתם ולא לשעות העבודה עצמן.

The post פסק דין: שעות הנסיעה לעבודה אינן מזכות בשכר first appeared on HRUS משאבי אנוש.

אלא שלא כל מקום עבודה מאפשר לעובדים לעבוד מהבית, לא כל מקום עבודה הוא כזה שניתן לעבוד מהבית, וגם במקומות עבודה שעובדים בהם מהבית, בדרך כלל על העובדים להגיע בכל זאת אל מקום העבודה כמה ימים בשבוע.

לכן, השינויים שהתבצעו בעקבות הרפורמה בתעריפי התחבורה הציבורית משפיעים למעשה על רוב העובדים והמעסיקים.

על פי דיני העבודה הכללים הם כאלה: עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו זכאי להחזר הוצאות נסיעה עבור כל יום שבו השתמש בתחבורה הציבורית – או עשוי היה להשתמש בתחבורה הציבורית, כדי להגיע אל מקום העבודה, פרט להסעות מטעם המעסיק.

החל מפברואר 2016, גובה ההחזר לעובד הוא על פי תעריף נסיעה מוזל באוטובוס ועד 22.60 שקלים ביום, או לפי עלות כרטיסייה, למספר הנסיעות הנדרש, או על פי עלות כרטיס 'חופשי חודשי' – לפי הזול מביניהם (פרט לשבתות וחגים, שבהם אין תחבורה ציבורית).

חשוב לדעת, שהחזר דמי הנסיעות נחשב להכנסה לצרכי מס. לכן מוטל על המעסיק לנכות ממנו את הסכומים הנדרשים למס הכנסה, לדמי ביטוח לאומי וכן לתשלום דמי ביטוח בריאות.

סכום ההחזר עבור הוצאות נסיעה – ליום – נקבע על פי שווי תעריף הנסיעה המוזל באוטובוס, אבל לא יותר מהתקרה היומית, או מעלות כרטיסייה לכל הנסיעות הנדרשות, או לפי עלות כרטיס חופשי חודשי – לפי הזול מביניהם.

עובד שנעזר במוניות בגלל הצורך לנסוע לעבודה בשבת, בחג או בשעה מאוחרת, אינו זכאי להחזר נוסף, שמעבר לתקרה היומית, כלומר 22.6 שקלים ביום, אלא אם כן נקבע אחרת בהסכם קיבוצי או בהסכם העבודה האישי.

אם המעסיק משלם לעובד על פי מחירו של כרטיס חופשי חודשי, העובד זכאי לקבל בנוסף, גם החזר יומי של 22.60 שקלים לפחות, עבור נסיעות בימים שבהם אין תחבורה ציבורית.

המעסיק אינו מחויב לשלם לעובדים החזר הוצאות נסיעה בסכום שהינו גבוה יותר מהסכום שנקבע לכלל העובדים.

בכל מקרה, מדובר בזכות שהעובד אינו יכול לוותר עליה או להסכים על תשלום הוצאות נסיעה נמוכות מהמינימום הקבוע לפי הדין.

החל מה-1 באוגוסט 2022 בוצע שינוי משמעותי של תעריפי הנסיעות בתחבורה ציבורית. על פי השינוי, ניתן לקנות כרטיס 'חופשי ארצי', שיאפשר לנסוע בכל האוטובוסים בארץ (למעט לאילת), וכן ברכבות הקלות, בכרמלית וברכבלית, במחיר אחיד, ללא הגבלה, של 225 שקלים בחודש.

עובדים שגרים באזורים נבחרים, בנגב ובגליל, יוכלו לרכוש כרטיס מוזל לנסיעה בתוך האיזור בעלות קבועה של 99 שקלים בלבד.

עובדים הזקוקים לשימוש ברכבת לצורך הגעתם לעבודה, יכולים לרכוש כרטיס חופשי משולב, בעלות נוספת, על פי מרחק הנסיעה.

איך משפיעה הרפורמה על ההחזר: כאמור, על פי צו ההרחבה – בנוגע להשתתפות המעסיק בהוצאות הנסיעה לעבודה ובחזרה – גובה החזר הוצאות נסיעה לעובד הוא על פי תעריף נסיעה מוזל באוטובוס, ועד 22.60 שקלים ביום, או לפי עלות כרטיסייה לכל הנסיעות הנדרשות או לפי עלות כרטיס חופשי חודשי, לפי הזול מבניהם.

מכיוון שכך, באיזורים שבהם תעריף הנסיעה היה (לפני הרפורמה) גבוה מהתעריף שנקבע ברפורמה, המעסיק יכול ככל הנראה לעדכן את גובה התשלום לעובד על פי הסכום הנמוך יותר.

כלומר להפחית את התשלומים המשולמים לעובדים, על פי התעריפים החדשים. יודגש כאן כי חשוב מאוד להתייעץ עם עורך דין לדיני עבודה בהקשר זה, כדי לוודא שלא מדובר בהרעת תנאים.

זאת ועוד, המעסיק לא חייב לשלם לעובדים החזר הוצאות נסיעה בהתאם לתעריפי הנסיעה ברכבות, גם אם העובדים משתמשים ברכבות.

הסיבה לכך היא שהעובדים המשתמשים ברכבת, יכולים לנסוע באוטובוס, במסגרת הכרטיס החופשי חודשי באוטובוס.

עם זאת, בהנתן מצב שוק העבודה והמחסור בעובדים, יש אפשרות ללכת לקראת העובדים, תוך השתתפות גם בתוספת עבור עלות הנסיעה ברכבת.

The post איך תשפיע הרפורמה בתעריפי תחב"צ על החזר דמי הנסיעה לעובדים first appeared on HRUS משאבי אנוש.

לדברי בית הדין, אף על פי שהעובד לא דרש את החזר דמי הנסיעות בזמן אמת, זה לא מונע ממנו זכות שמוקנית לו מכוח צו הרחבה קוגנטי.

בית הדין הארצי לעבודה פסק עוד, כי בהיעדר קשר סיבתי בין הפגמים בהתנהלות המעסיק לבין התפטרות העובד, הוא אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים, ואין מקום להתערב בסכום שנפסק לזכותו בגין פגמים בתלושי השכר.

פרטי המקרה: העובד עבד בחברה במשך כארבע שנים ואז התפטר. התביעה שהגיש העובד כנגד המעסיק התקבלה באופן חלקי, והוא ערער על כך לבית הדין הארצי לעבודה.

העובד הגיש ערעור ביחס לשלושה רכיבים: דמי נסיעות, פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי העברת ניכויים לרשויות המס בחודשים בהם לא הונפקו לעובד תלושי שכר ועל שיעור הפיצוי שנפסק לזכותו בגין פגמים בתלושי השכר בסכום של 5,000 שקל.

בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור בחלקו ופסק, כי רק הערעור בגין דמי נסיעות התקבל. העובד הוכיח כי התגורר באופקים ועבד בבאר שבע במשך חמישה ימים בשבוע.

לכן הוא זכאי לדמי נסיעות מכוח צו ההרחבה הכללי שאין חולק שלא שולמו לו, ואין קביעה כי נכללו בשכרו.

לאור זאת, מוטלת על המעסיק חובת ההוכחה לגבי טענתו כי העובד קיבל הסעות על חשבונו, ובכך הוא חסך לו את הצורך להשתמש בתחבורה ציבורית.

ואמנם, מהקביעות של בית הדין האיזורי עולה, כי היו מצבים מסוימים בהם נסע העובד בהסעות במימון המעסיק.

אבל אין מחלוקת על העובדה שההסעות לא היו עד אופקים, ולכן העובד נדרש לממן על חשבונו את הגעתו מבאר שבע לאופקים וחזרה.

המעסיק לא עמד בנטל להוכיח שכל סכום הנסיעות לעובד נחסך על ידו. לכן, על פי צו ההרחבה הכללי לדמי נסיעות על פי עלות כרטיס חופשי חודשי בתקופה הרלוונטית, העובד זכאי לדמי נסיעות.

יתרה מכך, בית הדין הארצי פסק, כי גם אם העובד לא נדרש לנסוע מדי יום, אבל לאור קביעת בית הדין האזורי הוא עבד חמישה ימים בשבוע, יש להניח כי עלות כרטיס חופשי חודשי נמוכה מהחישוב יומי.

בנוגע לפיצויי הפיטורים, בית הדין האיזורי לעבודה דחה רכיב זה לאחר ששוכנע כי גם אם נפלו פגמים בהתנהלות החברה כלפי העובד, הם לא היו הסיבה להתפטרותו, וכי הסיבה להתפטרותו היתה לעבור לעבוד עבור מעסיק אחר.

כמו כן שוכנע בית הדין הארצי כי העובד לא התלונן בזמן אמת על הפגמים ולא ביקש מהמעסיק את תיקונם.

מכיוון שכך, פסק בית הדין הארצי, כי בית הדין האיזורי צדק כשדחה את דרישת העובד לפיצויי פיטורים.

ומכיוון שכך, בית הדין הארצי לא דן בשאלה האם התקיימו נסיבות שבהתאם לפסיקה פוטרות עובד ממתן התראה על התפטרותו.

עוד פסק בית הדין הארצי, כי מכיוון שהמעסיק לא מסר לעובד תלושי שכר בזמן אמת, ומכיוון שיש פגמים בתלושים שכן ניתנו, פסק בית הדין האיזורי כי המעסיק ישלם לעובד פיצוי בסכום של 5,000 שקלים.

בית הדין האיזורי לקח בחשבון בעת קביעת הסכום, כי העובד לא התלונן בזמן אמת, וכי הסכומים שפורטו בתלושי השכר משקפים את הסכומים ששולמו לו.

בית הדין הארצי פסק, כי היעדר התלונה בזמן אמת מצד העובד, לא נבע מחששו של העובד או משום שלא היה מודע לזכויותיו, אלא יתכן כי אי המצאת התלושים בזמן אמת התאים גם לצרכיו.

ולכן, פסק בית הדין ארצי, כי אין הצדקה להתערב בסכום שנפסק על ידי בית הדין האיזורי ומצוי במתחם שיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

בנוגע לפיצוי בגין חיובי מס הנובעים מאי הנפקת התלושים במועד, העובד לא הוכיח שנגרם לו נזק כלשהו.

לדברי בית הדין הארצי, לא מספיק לטעון את הטענה התיאורטית על הפרת חיוב חוזי שאין נזק בצדה. לדברי בית הדין הארצי, אין בכך כדי לפגוע בחובה לבצע דיווחים כנדרש בדין, ולשלם את המיסים הנובעים מכך.

בסיכומו של דבר, בית הדין הארצי קיבל את הערעור של העובד בחלקו ופסק, כי המעסיק ישלם לעובד, בנוסף לסכומים שבית הדין האיזורי פסק לזכותו, גם דמי נסיעות בסכום של 9,400 שקלים בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה עד התשלום בפועל. כמו כן, המעסיק ישא בהוצאות הערעור, אך בהתחשב בכך שהערעור התקבל רק בחלקו, ישלם המעסיק סכום של 2,200 שקלים.

The post פיצוי 9,400 שקל עבור דמי נסיעות, למרות שהעובד לא דרש זאת בזמן אמת first appeared on HRUS משאבי אנוש.