לגבי הסעיף הראשון – שימו לב כי מדובר על מטרה אישית ולא מטרת הניהול, שוב מציאות מול תיאוריה.

קראתי את הכתבה בעיון ואני חושב שקיימת בעיה יסודית בהנחות העבודה המנחות אותה, על פי הכתוב.
להלן שתי דוגמאות:
א. אין זה נכון לומר ש"במקרים רבים מאוד, המטרה של אותו בוס לא היתה קידום העובדים ופיתוחם אלא הקידום האישי שלו". מטרת הניהול לא אמורה להיות, והיא איננה, קידום העובדים וגם לא קידום המנהל עצמו כי אם קידום האינטרס של הארגון.
ב. מופרכת הטענה "כל מערכת היחסים בין העובדים לבוס שלהם היתה במקרים רבים מאוד, מערכת יחסים של פחד. דעתם של העובדים לא קיבלה כל משקל", על פי כל תפיסות הניהול, האושר של העובדים הוא הבסיס למוטיבציה ו"גישת יחסי האנוש" היא היא המנוע של הארגון. ובנוסף המנהל לא רשאי כי אם חייב להיוועץ בעובדיו (אך לא חייב לקבל את דעתם).
ככלל, מאז אמצע המאה הקודמת תורת הניהול מתבססת על הובלה, המתמקדת במשאב האנושי, לרבות "המנהל כחונך" ובאינטרסים של הארגון.