תשלום עבור השתתפות ביום מיון לעבודה – מחשבות ותהיות על הצעת החוק

תשלום עבור השתתפות ביום מיון לעבודה – מחשבות ותהיות על הצעת החוק

להצעת החוק יש כוונות טובות אך היא לא פותרת את שורש הבעיה: אי חשיפת התוצאות למועמדים ושליחת עשרות מועמדים המתמודדים על משרה אחת

שיתוף
שכר
שכר

מבחני המיון המתנהלים במכוני מיון שונים, נערכו בעבר למשרות בכירות בלבד, אך כיום משמשות חברות רבות בסינון ומיון מועמדים לעבודה לכל משרה, מהזוטרה ביותר.

הצעת החוק לפיה מועמד שיגיע למבחני מיון לעבודה יקבל שכר עבור יום עבודה או שכר לפי מספר שעות שהייתו במכון המיון, מעלה תהיות.

על פניו, ההצעה היא הוגנת ביותר כלפי המועמד ונועדה לבוא לטובתו. העיקרון או הרציונל העומד בבסיס הטענה של המצדדים בחוק הוא כי המועמד לרוב משקיע חצי יום או יום עבודה שלם לטובת פתירת עשרות תרגילים ומבחנים כדי לנסות ולהתקבל למשרה מיוחלת. מעסיקים יחשבו פעמיים האם לשלוח עובדים רבים למבחן מיון של משרה אחת, מאחר שבנוסף לתשלום שיצטרכו להעביר למכוני המיון עבור כל אחד מהמועמדים – הם יצטרכו גם לשלם שכר עבור כל אחד מהם.

להצעת החוק המבקשת להיות הוגנת כלפי כל מועמד יש כוונות טובות, אך בפועל ההצעה לא מטפלת בשורש הבעיה: ביצוע של מבחני מיון רבים בתהליך הגיוס כאשר מרבית המועמדים בסופו של דבר אינם זוכים בתפקיד הנכסף, תוך שהם (המועמדים) משקיעים זמן רב בביצועם על מול מספר גדול של משרות שונות. זאת בנוסף למסתורין שאופף את מכוני המיון ואי חשיפת התוצאות שלה (שהיא חלק מהסיבה לבעיה המצויינת כאן).   

אם הייתה שקיפות של מבחני המיון ואחידות בין מכוני המיון היה זה סביר כי מועמד יקדיש יום עבודה אחד בתהליך של מיון או במהלך של כשנה בה הו מחפש עבודה בביצוע של בחינות במכון מיון.

בפועל  מה שקורה הוא שכאשר המועמד לעבודה מגיע למקום עבודה אחר בו הוא מועמד הוא מתבקש לעבור יום מיון נוסף. מעסיקים רבים אינם פוטרים את המועמדים מבחינה נוספת ביום המיון, מאחר שהם מעדיפים שיעברו מבחנים במכון שעמו הם עובדים ולא מסתפקים בתוצאות ממכון אחר, או לחלופין המעסיק אינו יודע, או המועמד אינו מעוניין, במבחן הקיים ולכן נוצרת כפילות וביזבוז של זמן.אין ויכוח כי על המעסיק צריכה לחול אחריות כלפי המועמד לגבי זמנו, ועל המעסיק לדאוג כי לא יבוזבזו משאביו של המועמד, אך עצם עלות יום המיון עצמו כנראה מטפלת בסוגיה זו בפני עצמה ולכן נראה, על פניו, כי תשלום שכר על יום העיון אינו הפתרון הנכון לבעיה שחוק זה מנסה לפתור.

על כן, יש שתי נקודות שיש לחשוב עליהן בנושא:

האחת היא השאלה כמה מועמדים צריך לשלוח למכון מיון עבור כל משרה? האם באמת יש צורך לשלוח למכון 20 מועמדים המתמודדים על משרה אחת? העלויות למעסיק הן גבוהות, כאשר הוא משלם למכון עבור כל מועמד. ועדיין הדבר קורה כפי שאנו יודעים.

לפיכך נדרש לבדוק למה הוא קורה בפועל כאשר יותר סביר להניח כי לא מדובר בעניין של עלויות למעסיק אלא בחוסר מידע מצד המעסיק ואי יכולת תיאום בין מכוני המיון השונים.

הנקודה השניה היא שמועמד שעבר מבחנים במכון מיון אינו מקבל את תוצאותיו ולכן אינו יכול להעביר את תוצאות הבחינות שלו למעסיק הבא, אם תוצאות המבחנים היו מועברים למועמד היה יכול  להימנע הטרטור הכרוך בנושא, וכן האנטי של המועמדים כלפי מבחני המיון במכונים.

יתרה מכך,  כל הצדדים יכולים לצאת נסקרים מהעניין. לא יהיה צורך לטרטר את המועמד, ולא יהיה צורך לשלם לעובד עבור יום עבודתו. ומה בעניין המכונים? נכון שלא תהיה כפילות בחינות וייתכן כי שורת הרווח הסופית תפגע, אך לא בהכרח שכן כמות המועמדים הייחודים שניגשים למבחני המיון יכולה לעלות, מחיר המבחן יכול להיות גבוה יותר ומערכת ממוחשבת יכולה לגבות מחיר על חשיפה לתוצאות המעסיקים בצורה מוגברת.

אין תגובות

השאר תגובה