האם עזיבתו של עובד את עבודתו היתה כתוצאה מהתפטרות או כתוצאה מפיטורים. האם העובד התפטר או פוטר. זאת היתה הסוגייה המורכבת שבית הדין לעבודה נאלץ להכריע בה לאחרונה.
העובד עצמו (שתבע את החברה) טען כי הוא פוטר בפועל ולכן זכאי לפיצויי פיטורים, פדיון ימי חופשה, וכן קרן השתלמות, פנסיית יסוד, מענק שנתי, כלכלה ודמי ביגוד, שלטענתו מגיעים לו מתוקף צווי ההרחבה שהוצאו מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי בענף החקלאות.
המעסיק, לעומת זאת, טען בכל תוקף כי העובד נטש את העבודה והתפטר מרצונו. במקרים בהם קיימת מחלוקת בין עובד ומעסיק בנוגע לאופן סיום יחסי העבודה, ההלכה הנהוגה לאור פסיקות העבר היא, כי נטל ההוכחה מוטל על זה שטוען כי הוא פוטר. כלומר על העובד.
כמו כן, אקט של פיטורים או התפטרות אינו נחשב לכזה כל עוד הצד שביצע אותו (פיטר או התפטר) לא הביע ביטוי מפורש לגביו. כלומר לא הודיע על כך.
והביטוי הזה, הדגיש בית הדין לעבודה צריך להיות ביטוי שלא משתמע לשני פנים, ושהוא מבטא כוונה ממשית להביא את יחסי העבודה לכדי סיום.
בעבר היה דיון בבית הדין לעבודה בתביעה של רשות השידור נגד מאיר אשל, בנוגע לסוגייה הבאה: לעובד (מאיר אשל) אושרה יציאה לחופשה ללא תשלום למשך חצי שנה.
לפני היציאה לחופשה ללא תשלום חתם אל על התחייבות לפיה הוא מתחייב לחזור לעבודה מיד עם תום חופשתו וכי אם הוא לא יחזור מייד לעבודה, בכך הוא למעשה מוותר על משרתו.
באותו פסק דין נקבע, כי המשותף לפיטורים ולהתפטרות הוא כי בשני המקרים מבטא אחד הצדדים את כוונתו ורצונו לסיים את יחסי העבודה.
זאת ועוד, עובד לא יכול להציב את עצמו במצב של פיטורים בכך שהוא מודיע למעסיק כי אם הוא (המעסיק) לא יבצע כלפיו צעדים מסויימים הוא יראה עצמו כמפוטר. בה בעת, גם המעסיק לא יכול לטעון כי העובד התפטר מעצם העובדה שהוא לא התנהג בצורה מסוימת.
כאשר עולה מחלוקת מסוג זה נדרש בית הדין לעבודה לשים לב לסך כל הנסיבות שכלולות במקרה. במקרה הנוכחי קבע בית הדין כי ניתן לקבוע שהעובד פוטר מעבודתו ולא התפטר על דעת עצמו.
פרטי המקרה: ביום מסויים עבד העובד בגינה של לקוח של המעסיק, והמעסיק עצמו הגיע לעבוד יחד איתו. תוך כדי העבודה ובגלל כאבי גב עזים שתקפו את העובד הוא הודיע למעסיק כי אינו יכול להמשיך לעבוד, ובקש לאפשר לו לגשת לרופא.
לטענת העובד, המעסיק סרב לבקשתו להפסיק את העבודה ואמר לו כי אם יעזוב, עבודתו מופסקת באותו רגע והוא מתבקש להחזיר את מפתחות הרכב של המעסיק שעומד לרשותו. העובד שסבל מכאב עז עזב את העבודה על אף הסירוב התקיף של המעסיק.
למחרת, פנה העובד לרופא שנתן לו אישורי מחלה תחילה למשך ארבעה ימים, ולאחר מכן לשבעה ימים נוספים. לאחר מכן נבדק העובד על ידי אורתופד מומחה שנתן לו אישור מחלה ל-11 ימים נוספים, ושלח אותו לעשות בדיקת C.T.
בבדיקה התגלה כי העובד סובל מפריצות דיסק בשתי חוליות שהיוו את מקור הכאבים העזים מהם הוא סבל. הכאב אף פגע ביכולתו להמשיך בעבודת הגננות שדרשה הפעלת מאמץ פיזי רב.
במהלך תקופת המחלה שקל התובע לעזוב בכלל את עבודת הגננות בגלל אותו מאמץ פיזי רב, ולחזור לעבוד כנהג רכב הסעות, עבודה בה עבד לפני שעבד כגנן.
הוא אף בדק אפשרות רכישת רכב לצורך כך, אך הדבר לא יצא אל הפועל. לכן, טוען המעסיק, הוא פנה אליו (למעסיק) בבקשה שיחזירו לעבודה. אלא שתגובת המעסיק היתה כי אין לו לאן לחזור. בזאת, טען העובד, הסתיימו יחסי העובד מעסיק.
בית הדין לעבודה ציין, כי העובד והמעסיק עבדו יחד כעשר שנים. עובדה זו היתה משמעותית לצורך פירוש נסיבות המקרה. בעוד שעובד שמועסק תקופה קצרה לא יהסס לעזוב מקום עבודה, הרי שעובד שמועסק באותו מקום מסוים במשך תקופה ארוכה, יחשוב פעמיים לפני שיעזוב את עבודתו בקלות ובחפזון.
המעסיק טען כי העובד עזב את מקום העבודה כתוצאה מחוסר חוסר שביעות רצון לגבי העובדה שהוא (המעסיק) נמצא במקום. המעסיק שלל לחלוטין את טענותיו של העובד על כי נאלץ לעזוב את עבודה בשל כאבי גב עזים.
בית הדין לעבודה מצא את דבריו את המעסיק תמוהים, בעיקר בהנתן תיאורו של המעסיק את המשך הדברים. המעסיק טען כי העובד נטש את העבודה בזעם והחביא את מפתחות הרכב.
בפסק הדין צוין, כי ההיגיון אומר שאם העובד היה עוזב את מקום העבודה משום שכעס, סביר להניח שהוא היה נוסע לביתו ונרגע עד יעבור זעם.
במסגרת ניסיונו של המעסיק לטעון כי לדברים אלה אין בסיס הוא הציג בפני בית הדין קלטת בה הקליט את העובד שאמר לו, יומיים לאחר האירוע, כי הוא מעוניין לעזוב את העבודה (כדי לעבוד כנהג רכב הסעות).
בית הדין שמע את השיחה, קרא את התמליל, אך קבע כי הדברים אינם יכולים לסייע למעסיק. ראשית, ניכר כי המעסיק "הוביל את התובע להגיד את הדברים אשר הוא היה מעוניין שיגיד".
שנית, בית הדין לעבודה התייחס בחשדנות לשיחה זו, שכן לא הוצגו בפניו תמלילי שיחות אחרות בין הצדדים, שקדמו לשיחה זו.
יתרה מכך, המעסיק טען כי העובד התפטר מעבודתו עם עזיבתו. אי לכך, תגובותיו של המעסיק בתמליל לא היו הגיוניות. במילים אחרות, אם העובד התפטר כבר מעבודתו יומיים קודם לכן, הרי שהיה ניתן לצפות שהמעסיק ישיב לו שהוא ממילא התפטר, או כי אין חדש בעמדתו.
