שיתוף

בית הדין האיזורי לעבודה פסק, כי עובד אינו זכאי לפיצויי פיטורים משום שיחסי העובד מעסיק הסתיימו בהסכמת שני הצדדים, אבל הוא כן זכאי לתשלום דמי הבראה, דמי נסיעות, הפרשות לפנסיה עובד ומעסיק, ופיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה ושכר עבודה. עוד נקבע, כי על המעסיק לשלם לעובד, גמול שעות נוספות בהיקף הקבוע בתיקון 24 לחוק הגנת השכר.

העובד הגיש תביעתו בגין הרכיבים הבאים: פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, גמול שעות נוספות, דמי הבראה, דמי נסיעות, תגמולי עובד לפנסיה, תגמולי מעסיק לפנסיה, שכר עבודה עבור שלושה חודשים, פיצויי פיטורים ועוגמת נפש.

במקביל, המעסיק הגיש תביעה בגין יתרת הלוואות, הפרשות לפנסיה ללא קיזוז חלק עובד, הודעה מוקדמת, ימי חופשה ביתר, ונטילת מוצרים מהחברה על ידי העובד.

בית הדין פסק, כי אף שהעובד הועסק במשרת מנהל זוטר, אין בכך כדי להכשיר אי תשלום גמול שעות נוספות. בית הדין דחה את טענת המעסיק לפיה העובד עבד במשרת אמון, וקבע כי לא היה כל קושי לפקח על שעות עבודתו ולנהל מעקב מדויק אחריהן.

יתרה מכך, תביעת העובד לפי תיקון 24 עושה עם המעסיק חסד, משום שמסתבר שהעובד עבד שעות נוספות בהיקף גדול יותר, כולל שעות לילה ועד לפנות בוקר.

בית הדין נתן אמון בגרסת העובד, לפיה הוא הועסק בשעות נוספות ולא קיבל עבורן תמורה, ולפיכך עבר הנטל אל המעסיק להוכיח אחרת.

העובד הציג תחשיב סביר, הנתמך בתצהירו ובנסיבות שהוכחו, ולמעשה הניח תשתית עובדתית לטענה כי עבד בשעות נוספות וכי לא שולמה לו התמורה בגינן.

המעסיק לא ערך רישום של שעות העבודה, אף על פי שיכול היה לעשות זאת. במסקנה שהתבלה מהנתונים היא שהעובד עבד בשעות נוספות בהיקף של 60 שעות בחודש (עד 15 שעות בשבוע).

המעסיק לא סתר זאת, ולפיכך עליו לשלם לעובד גמול שעות נוספות בהיקף הקבוע בתיקון 24 לחוק הגנת השכר.

עוד פסק בית הדין לעבודה כי העובד זכאי לדמי הבראה ולדמי נסיעות בהפחתת החודשים בהם עשה שימוש ברכב של המעסיק, לפיצוי בסכום של 3,000 שקל בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה, להפרשי פנסיה ולתשלום שכר עבודה.

בנוגע למחלוקת בדבר נסיבות סיום יחסי העבודה נמצא, כי העובד לא פוטר אלא עזב לאחר שהמעסיק חשד בו והחל בבירורים ביחס להתנהלותו מול ספקים.

העובד אמנם יצא לחופשת מחלה, אך לא הודיע למעסיק דבר בסמוך לכך, בנוגע להתפטרות בדין מפוטר.

רק בסוף אותה שנה נשלח מכתב למעסיק אשר אין בו כדי לקיים את דרישות הפסיקה לעניין התפטרות בגין הרעת תנאים ו\או עקב מצב רפואי.

למעשה, שני הצדדים רצו בהפסקת עבודת העובד. בזמן תקופת המחלה וגם אחריה ניסו הצדדים לערוך ביניהם התחשבנות, אך הדבר לא צלח.

מכאן עולה כי שני הצדדים (העובד והמעסיק) ראו והבינו שיחסי העבודה הסתיימו. לפיכך נדחתה התביעה לתשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

גם התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש נדחתה, מאחר שלא מתקיימות דרישות הפסיקה בעניין זה. בית הדין לעבודה פסק, כי על העובד לשלם למעסיק בגין קיזוז בגין מוצרים ושווי רכב. יתר טענות המעסיק לא הוכחו.

כנס משאבי אנוש שנתי 2022

אין תגובות

השאר תגובה