שיתוף

עובדת שעבדה במשך כעשר שנים בחברה קטנה שמוכרת מוצרים ושירותים ללקוחות פרטיים, נפלה קרבן לתרגיל עוקץ של לקוח.

המעסיק שלה פיטר אותה בתגובה והיא חוייבה לשלם לחברה את החוב שהשאיר הלקוח.

העובדת ביצעה עם הלקוח עסקה של מכירת שירותים ומוצרים שמציעה החברה בשווי כולל של כ-22.82 אלף דולר.

הלקוח שילם באמצעות צ'קים, בחלוקה ל-9 תשלומים ב-9 צ'קים שונים. בתמורה קיבל הלקוח את המוצר.

כמה ימים לאחר מכן שלח סמנכ"ל הכספים של החברה הודעת דואר אלקטרוני לעובדה בה שאל אותה מדוע סופק המוצר ללקוח בלי ששילם.

מבדיקה שנערכה התברר כי העובדת היתה קורבן לתרגיל עוקץ מצד הלקוח שנתן לה שיקים שחוללו (צ'קים שחזרו) וכרטיס אשראי זר שהתברר כמזויף.

יתרה מכך, אותו לקוח פעל באותה הדרך מול עובדת אחרת בחברה וגם לה נתן את אותם צ'קים.

כאשר התגלה העוקץ זומנה העובדת לשימוע. בשימוע הוסבר לה על ידי הנהלת החברה כי נשקלים פיטוריה בגלל אי עמידה בנהלים שהוכתבו לה, גרימת נזק לחברה, קבלת צ'קים ללא אישור והפקת המוצר לפני תום התשלום.

כחודש לאחר השימוע היא פוטרה והחברה במקביל הגישה תביעה נגד הלקוח בגין הצ'קים שחוללו.

העובדה שתבעה טענה בתביעתה כי היא פוטרה שלא כחוק, משום שנפלה קרבן לתרגיל עוקץ על ידי לקוח ופעלה בתום לב.

עוד טענה העובדת כי היא הופלתה לעומת שאר העובדים כאשר נתבקשה לשלם מכיסה את הנזקים.

אף עובד אחר לא נדרש לשלם את הנזקים מכיסו למרות שכאמור, עובדת נוספת היתה קורבן לאותו עוקץ בדיוק.

העובדת דרשה במסגרת תביעתה לקבוע לה פיצויי פיטורים, עמלות עבור החודשים ספטמבר עד דצמבר, תשלום בגין סכומים שהמעסיק קיזז ממשכורתה, פידיון חופשה, דמי הבראה וכן בגין פיטורים לא חוקיים.

המעסיק טען בבית הדין לעבודה כי העובדת פוטרה בצדק משום שהפרה את נהלי החברה, ואף חתמה על חוזה שמחייב אותה לפצות את החברה בגין נזקים שיגרמו כתוצאה מאי עמידה בכללים.

למרות כל ההוראות הברורות לגבי שיטות העבודה, קיבלה העובדת צ'קים בלי לקבל את אישור הנהלת החברה ואף פעלה על דעת עצמה בכספי הלקוחות באמצעות מספרי האשראי שהיו מצויים במערכת.

החברה הגישה תביעת נגד כלפי העובדת בה דרשה לחייב את העובדת בפיצויים בסכום של יותר מ-80 אלף שקלים, בגין הנזקים שנגרמו.

בית הדין לעבודה התיחס תחילה לחוזה שנחתם בין העובדת לבין המעסיק וקבע כי היחסים בין עובד למעסיק לעולם אינם שווים.

זאת, גם בתהליך הקבלה לעבודה בו העובד מעוניין להתקבל, וגם במהלך ההעסקה, שכן העובד מעוניין להמשיך בעבודתו.

לכן, עובדים תמיד יאלצו, מחוסר ברירה, לחתום על חוזה העסקה גם כאשר הוא כולל פגיעה אפשרית בהם.

לכן, קבע בית הדין לעבודה, חוזה כזה אינו הוגן ואינו הגיוני. מה גם שלא סביר שעובדת שמשכורתה עומדת על אלפי שקלים בודדים בחודש, תישא בהוצאות של עשרות אלפי שקלים כלפי המעסיק שלה.

אשר לטענת המעסיק לגבי קבלת המחאות ללא אישור, קבע בית הדין לעבודה, כי מהעדויות שהוצגו במשפט עולה, כי קבלת המחאות לא היה עניין נדיר בחברה, וכי אותו לקוח שילם פעמים רבות בעבר באמצעות שיקים.

עוד קבע בית הדין לעבודה, כי לא עלה בידי המעסיק להוכיח כי העובדת התרשלה בעבודתה, כאשר לא הוציאה טופס הזמנה וכן כאשר חייבה כרטיס אשראי זר.

בנוסף פסק בית הדין לעבודה כי העובדת אכן הופלתה: כאשר החברה הסבירה את ההבדלים בינה לבין העובדת הנוספת שנפלה קורבן אך לא נדרשה להחזיר כספים, טענה החברה כי העובדת האחרת עובדת בתפקיד אחר, כלומר היא מוכרת שירות שונה. תירוץ זה לא התקבל כלל על ידי בית הדין.

בסיכומו של דבר פסק בית הדין לעבודה כי פיטורי העובדת אינם כדין וקיבל את תביעתה במלואה.

המעסיק חוייב על ידי בית הדין לעבודה לשלם לעובדת פיצויים בסכום של 102,844 שקלים, ובנוסף חייב בית הדין לעבודה  את המעסיק בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסכום של 11 אלף שקל.

אין תגובות

השאר תגובה