דרישות התפקיד: לא מעשן/מעשנת

דרישות התפקיד: לא מעשן/מעשנת

מדוע כדאי לכם להימנע או להשתדל עד כמה שניתן להימנע מגיוס עובדים מעשנים?

שיתוף
עישון במקום העבודה

אנחנו כאן בימים שאחרי כנס הרווחה השנתי (שהתקיים ב-14 ביוני), שבו הוקצה לא מעט זמן לנושא העישון או ליתר דיוק: חשיבותה של הגמילה מעישון. כאשר יותר ויותר ארגונים מרכזים מאמצים לסייע לעובדים ולמנהלים שלהם להיגמל מעישון, יש כבר לא מעט ארגונים החורטים על דגלם: "אין כניסה למעשנים". זה כולל כמובן גם עובדים מעשנים.

כמובן שקיימת שאלת החוקיות: האם מותר לשאול מועמד אם הוא מעשן או לא? האם מותר להציץ בתמונות שלו ברשתות החברתיות לראות אם הוא אוחז בסיגריה במקרה? האם מותר להפלות לרעה עובד מעשן אם הוא מתאים לתפקיד מכל שאר הבחינות?

השאלות החוקיות והאתיות סביב השאלה האם אי קבלת מועמד מעשן היא אפליה, האם מותר, האם זה יפה או צודק… נשאלות וימשיכו להישאל. במקביל לכך קיים גם לובי חזק ומתחזק של מעסיקים העומדים על זכותם שלא לשאת במחירי הטבק היקרים במקום העבודה שלהם ולשמור על בריאות העובדים, הספקים, הלקוחות וכן, גם על בריאות התקציב שלהם דרך סגירת הדלתות בפני עובדים מעשנים.

למי שעדיין לא השתכנע שהסיגריה מזיקה (לבריאות המעשן, הציבור, הסביבה וגם לתקציב הארגוני) אתר ere פורס את הסיבות לדחות או למזער את כניסתו של המעשן לארגון:

– היעדרויות מפאת מחלה. אין מה לעשות, מי שמעשן חולה ומי שמעשן חולה יותר ולכן המעשנים נעדרים יותר ממקום העבודה. כל יום היעדרות של עובד הוא יום שבו משהו נתקע, השתבש, לא התקדם… כל יום היעדרות של עובד משמע: לקוחות לא מרוצים (במקרה הטוב), ביטולים ודחיות של דיונים, עומסים גדולים יותר על העובדים הלא מעשנים שכן הגיעו לעבודה…

היעדרות עובדים היא נזק כלכלי ותדמיתי בסדר גודל שקשה להעריך את היקפו, אך אי אפשר להתעלם מהחלק הגדול בכל שמגיע מהעובדים המעשנים.

– פגיעה בציבור המעשנים הפאסיביים. המודעות לנזקי העישון עולה בשנים האחרונות וכתוצאה מכך הציבור הרחב הופך יותר ויותר ללוחם הניקוטין. בקרב ציבור הלא מעשנים ו/או הנגמלים יש אנטגוניזם לא מבוטל כלפי עישון וזה זולג לכיוונם של המעשנים.

אותו "אנטי" של לא מעשנים כלפי מעשנים הוא לעתים כללי ("אוי, מסריח כאן") ולעתים הוא הופך לאישי כשאחד המעשנים (ומספיק אחד) לא מכבד את מדיניות העישון ומדליק סיגריה במקום שבו אסור לעשן. העובד הלא מעשן שחוזר עם העובד המעשן מפגישה אצל לקוח נחשף להצטברות הניקוטין באוטו של המעשן, במהלך הליכה משותפת וכיו"ב.

– הפסקות סיגריה על חשבון העבודה. על פי אחד המחקרים שתוצאותיו פורסמו באתר הבריאות npr.org, המעשן הממוצע לוקח 5 הפסקות סיגריה למשך כ-15 דקות כל אחת. מחקרים אחרים מדברים על סדר גודל של 60 דקות מצטברות בכל יום עבודה. זה אומר שהארגון משלם לעובד על שעות (מרובות) אותן הקדיש העובד להתמכרות שלו במקום לעבודה וזה כסף שנזרק!

– הפסקות סיגריה על חשבון העמיתים הלא מעשנים. העובדים הלא מעשנים יושבים במקומם, בין הפסקת הקפה עד להפסקת הצהריים ורואים את העמיתים שלהם יוצאים החוצה, בהתגנבות יחידים או בלהקות. לעתים הלא מעשנים רואים בהפסקות אלה מעין פריבילגיה ששמורה למי שיש לו הרגלים רעים וזה נראה להם כחוסר צדק.

– מאבקים עם מנהלים סביב הפסקות הסיגריה. בכל מקום עבודה שבו בודקים פרודוקטיביות/תפוקות (לדוגמה קול-סנטר שסופר כמות שיחות מטופלת, זמן ממוצע לכל שיחה וכיו"ב) יש התייחסות לזמנים שבהם העובד נכח פיזית בעמדה שלו וביצע פיזית את עבודתו. עניין העישון מהווה לעתים נושאים שבמחלוקת בין העובד למנהל הישיר שלו.

מאבקים אלה אף מחמירים שכן כיום עובדים עוברים בקצב מהיר יותר ממקום למקום והיות שבכל מקום עבודה יש מדיניות עישון אחרת (אם בכלל), עובדים מעשנים מגיעים לעתים עם ציפיות והרגלים שאינם מתיישבים עם אלו של מקום העבודה החדש.

– נראות מקום העבודה מבחינה ויזואלית – אסתטית. הריח, הלכלוך בכניסה לבניין או סביבו. המאפרות והפחים המפיצים שארי ניקוטין… כל אלה הופכים להיות יותר ויותר בגדר מטרד בעיני כל מי שלא מייצר אותו.

סדנת פרזנטציה אפקטיבית והעברת מסרים מרחוק

אין תגובות

השאר תגובה