שיתוף

עובדת שהועסקה כפרילנסרית במשך 22 שנה תוכר כשכירה בדיעבד, כך פסק לאחרונה בית הדין האיזורי לעבודה. כלומר, בית הדין הכיר בדיעבד ביחסי עובד מעסיק.

בית הדין פסק כי בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה במהלך כל 22 שנות העסקתה של התובעת אצל המעסיק.

החברה שהעסיקה אותה לא הוכיחה 'שכר שכירי חלופי', ולכן יש לחשב את זכויותיה הסוציאליות של התובעת לפי התשלום שקיבלה כעצמאית.

לאור זאת פסק בית הדין כי התובעת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי חגים, דמי הבראה, שכר דמי אבל ופיצוי על אי ביצוע הפרשות לפנסיה.

במשך כל אותן 22 שנים הועסקה התובעת באתר המעסיק. הדיון בבית הדין היה בשאלה האם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעסיק, ואם אכן התקיימו, האם היא זכאית לפיצויי פיטורים, לזכויות הסוציאליות הנתבעות על ידה, ולפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

המעסיק הגיש תביעה שכנגד לתשלום פיצוי בגין הפרת חוזה ההתקשרות, פיצוי בגין הפסדי הכנסה ופיצוי בגין שעות שדווחו ביתר.

בית הדין האזורי לעבודה קיבל את התביעות בחלקן ופסק כך: בנוגע למבחנים לקביעת יחסי עבודה, כפות המאזניים בכל הנוגע לפן החיובי של מבחן ההשתלבות, נוטות לכיוון ההכרה בתובעת כבשכירה.

התובעת הועסקה במשך 22 שנים ברציפות באותו תפקיד באתר המעסיק. היא סיפקה את שירותיה רק לעובדי המעסיק, עבדה רק במשרדי הנהלת המעסיק, ובמסגרת שעות קבועה שהכתיב המעסיק.

כל הציוד הנדרש לה נרכש ותוחזק על ידי המעסיק. התובעת קיבלה מהמעסיק מדי עבודה לשימושה. בנוסף, החברה נהגה בתובעת כבעובדת שכירה מהמניין.

התובעת עוסקת בתחום השייך לרווחת עובדים. הדאגה לרווחת העובדים הינה חלק אינטגרלי מהפעילות הרגילה של כל תאגיד גדול.

לכן, אין מקום לקביעה קטגורית כי אין להכיר ביחסי עובד מעסיק של עובדים כדוגמת התובעת, המועסקים בתחום רווחת עובדים באתר המעסיק שתחום עיסוקו אחר מזה שהתובעת עוסקת בו.

התובעת פוקחה ונוהלה מקצועית ומנהלית על ידי עובד של החברה הנתבעת. בכל מקרה של היעדרות, נדרשה התובעת לדווח לממונה עליה, ולמצוא לעצמה מחליף מקרב עובדי החברה. התובעת לא שילמה למחליפים.

בנוגע לפן השלילי של מבחן ההשתלבות פסק בית הדין, כי כפות המאזניים נוטות להכרה ביחסי עובד מעסיק.

בשעות הפעילות שלה אצל המעסיק, התובעת לא הפעילה עסק משלה. במקביל לעבודתה באתר המעסיק, עבדה התובעת מפעם לפעם באותו תפקיד גם במקומות אחרים, אבל עיסוקים אלה היו לתקופה קצרה בלבד, בשכר פעוט.

את עיקר שכרה קיבלה התובעת מהמעסיק הנתבע באופן שהוביל במובהק לכך שלתובעת היתה תלות כלכלית במעסיק זה.

אשר למבחן אופן ההתקשרות: מדי שנה חתמו הצדדים על הסכמים, הקובעים כי התובעת הינה ספקית שירותים עצמאית.

זהו שיקול מובהק כנגד הכרה בתובעת כעובדת שכירה וביחסי עובד מעסיק. עם זאת, פסק בית הדין לעבודה, צריך לתת למבחן זה משקל נמוך במיוחד בשקלול הכללי, שכן אופן ההתקשרות הוכתב לתובעת על ידי המעסיק. לכן אין לייחס לתובעת חוסר תום לב בעניין זה.

אופן התשלום שקיבלה התובעת מאפיין עובד שכיר, להבדיל מעצמאי. נוכח כל האמור, התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעסיק במהלך כל שנות העסקתה של התובעת באתר המעסיק הנתבע.

בנוגע לבסיס חישוב הזכויות הסוציאליות פסק בית הדין, כי המעסיק לא הוכיח 'שכר שכירי חלופי', ולכן יש לחשב את זכויותיה הסוציאליות של התובעת על פי השכר שקיבלה כפרילנסרית.

בנוגע לפיצויי הפיטורים פסק בית הדין כי המעסי הוא זה שיזם את הפסקת ההתקשרות עם התובעת. ולכן התובעת זכאית לפיצויי פיטורים.

מאחר שהתובעת הועסקה כעובדת שעתית, יש לחשב את שכרה לפי שכר ממוצע, ולא לפי שכרה בחודש העבודה האחרון בהכפלת שנות עבודה.

תהליך סיום ההתקשרות עם התובעת היה תקין, כאשר ניתנו לתובעת התראות על הכוונה לסגור בחברה את הפעילות שבה היא עסקה.

כמו כן ניתנה לה אפשרות לטעון את טענותיה, וניתנה לה הודעה מוקדמת. בית הדין פסק כי לא הוכח שהפיטורים היו בצורה משפילה.

מכיוון שכך, התובעת אינה זכאית לפיצוי עבור פיטורים שלא כדין, ולפיצוי על אי מתן הודעה מקודמת.

התובעת זכאית לתשלום דמי חופשה, דמי חגים, דמי הבראה, שכר בתקופת אבל ופיצוי על אי ביצוע הפרשות לפנסיה.

במקביל פסק בית הדין מאחר שהתובעת לא תבעה מהמעסיק פיצוי לא ממוני על כך שסיווג אותה כעצמאית ולא כשכירה, ולכן פיצוי כזה לא נפסק.

בנוגע לתביעה שכנגד (התביעה שתבע המעסיק את התובעת) בגין נזקים שנגרמו לו (למעסיק) מאחר ששילם לתובעת תמורה גבוהה יותר מזו שהיתה מקבלת לו היתה עובדת שכירה מן המניין, כאמור המעסיק לא הוכיח שכר שכירי חלופי.

לכן דחה בית הדין את תביעת המעסיק לתשלום פיצוי בגין הפרת חוזה ההתקשרות. עם זאת פסק בית הדין כי המעסיק זכאי לפיצוי בגין הפסדי הכנסה עבור עובדיו שלא נרשמו (לקבלת השירות מהתובעת) ולפיצוי בגין דיווח שעות שלא בוצעו.

סכומי הפיצויים שבית הדין פסק שעל המעסיק לשלם לתובעת:

פיצויי פיטורים בסכום של 110 אלף שקלים, פדיון חופשה בסכום של 17.136 אלף שקלים, דמי חגים בסכום של 14.995 אלף שקלים, לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.17 (סיום העבודה).

כמו כן פסק בית הדין כי על המעסיק לשלם לתובעת דמי הבראה בסכום של 13.213 אלף שקלים,       פיצוי על אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסכום של 23.769 אלף שקלים, לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.13 (אמצע התקופה הרלוונטית).

עוד פסק בית הדין לעבודה כי המעסיק ישלם לעובדת שפיצוי בגין שכר בתקופת אבל בסכום של 2,332 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.14. בסך הכול ישלם המעסיק לתובעת: 181.445 אלף שקלים.

בנוסף, ישלם המעסיק לתובעת הוצאות משפט בסכום של 15 אלף שקלים.

גם התביעה שכנגד התקבלה בחלקה. נפסק כי על התובעת לשלם למעסיק את הסכומים הבאים: פיצוי על אובדן הכנסות בסכום של 4,800 שקלים, פיצוי בגין שעות שדווחו ביתר בסכום של 4,950 שקלים, סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.17 (סיום העבודה) ועד למועד התשלום בפועל.

בסך הכול תשלם התובעת למעסיק פיצוי בסכום של 9,750 שקלים.

סדנת ניהול זמן

אין תגובות

השאר תגובה