שיתוף

לאחרונה פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי רכיבי פרמיה ובונוס ששולמו לעובד, נכללים בשכר ששולם לו בגין עבודתו הרגילה, ולכן על המעסיק להעביר הפקדות בגינם לקרן הפנסיה שלו.

המחלוקת לגבי הגדרת של רכיבים אלה נוצרה אמנם רק לקראת סיום קשר העבודה, ורכיבים אלה אמנם שולמו לעובד מתחילת עבודתו.

אבל בית הדין פסק, כי אין בכך כדי לשלול את האפשרות, שהעובדה שהמעסיק לא הפקיד כספים לקרן הפנסיה בגין מרכיבים אלה, מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודה, או נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד, שבהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו.

עם זאת, לאור העובדה שאין קשר סיבתי בין התפטרות העובד לבין הימנעות המעסיק להפקיד לקרן הפנסיה עבור הרכיבים פרמיה ובונוס הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים.

במילים אחרות, העובד לא טען שהוא מתפטר בדין מפוטר מהסיבה שלא הופקדו לקרן הפנסיה הפקדות בגין פרמיה ובונוס ולכן אינו זכאי לקבל פיצויי פיטורים.

הערעור של העובד לבית הדין לארצי לעבודה היה בעקבות פסיקת בית הדין האזורי לעבודה, לגבי מהות הרכיבים בונוס ופרמיה ששולמו לו, ועל זכאותו לפיצויי פיטורים.

בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור בחלקו ופסק כך: בנוגע למהות הרכיבים בונוס ופרמיה, מאחר ששכרו של העובד מורכב מכמה סוגי שכר, היה על המעסיק לפרט את שני סוגי השכר ושכר הבסיס, בהודעה לעובד.

לכן, לאחר שהעובד העיד כי הרכיבים בונוס ופרמיה היו למעשה שכר רגיל אבל הוסוו באופן פיקטיבי כרכיבי פרמיה ובונוס, על פני הדברים נטל ההוכחה מוטל על המעסיק.

עם זאת, פסק בית הדין, כי אין צורך להכריע בסוגייה על מי נטל ההוכחה בעניין זה, משום שגם אם הוא היה מוטל על העובד, יש לקבוע כי על המעסיק היה להעביר הפקדות לקרן הפנסיה בגין רכיבים אלה.

בית הדין הארצי קבע, כי בכל הנוגע להגדרת שכר לצורך חישוב זכויות, יש להבחין בין זכויות המגיעות לעובד מכוח חוק, לבין זכויות חוזיות, המגיעות לעובד מכוח הסכם העבודה.

במקרה הנוכחי, מאחר שלא נחתם הסכם מיטיב בין הצדדים בנושא ההפקדות לקרן הפנסיה, בנוגע לחובת המעסיק להעביר הפקדות לקרן, יש לבחון את הגדרת ה"שכר" בצו הרחבה לפנסיה חובה 2011.

בסעיף 6(ב) לצו נקבע, כי שכרו של העובד לצורך ביצוע ההפרשות, הוא שכר העובד ורכיביו, כמשמעם בחוק ובתקנות פיצויי פיטורים, עד התקרה המפורטת.

תקרת השכר להפקדות לקרן הפנסיה לפי סעיף 6(ג) לצו היא השכר המשולם לעובד או השכר הממוצע במשק – הנמוך מביניהם.

רכיבי השכר שיילקחו בחשבון שכר עבודה לצורך חישוב פיצויי פיטורים הם: שכר היסוד, תוספת ותק, תוספת יוקר המחיה, תוספת משפחה, ותוספת מחלקתית או תוספת מקצועית.

הרכיבים בונוס ופרמיה לא נמנים עם הרכיבים הנמנים בתקנה, אבל לטענת העובד, כינויים ככאלה הוא פיקטיבי, ולמעשה הם חלק משכר היסוד.

לכן היה על המעסיק להעביר לקרן הפנסיה הפקדות גם מרכיבי שכר אלה. הכותרת של סוג התשלום אינה קובעת בשאלה, האם הוא מהווה חלק משכר היסוד, המשמש בסיס לחישוב פיצויי פיטורים.

מי שטוען, כי תשלום הנקרא תוספת או פרמיה הינו חלק משכר היסוד, עליו מוטל נטל ההוכחה. המבחן הוא, האם התשלום היה פיקציה ושולם עבור עבודתו הרגילה של העובד או לא.

במקרה הנוכחי, רכיבי הבונוס והפרמיה היו חלק משכרו של העובד עבור עבודתו הרגילה, ולכן היה על המעסיק להעביר בגינם הפקדות לקרן הפנסיה.

ההבדל בחישוב התשלום עבור משימות קבועות שמבצע העובד על פי סידור העבודה, לבין תשלום לפי כמות המשימות עבור משימות שונות, אינו הופך את התשלום עבור המשימות האחרות לתוספת.

אשר לפרמיה, במסגרת עבודתו בחברה היו לעובד שני תפקידים. ברגע שהתפקיד השני הפך למטלה קבועה שלו, שבוצעה בשעות העבודה שבהן לא הועסק בתפקיד הראשון, הרי שהתפקיד השני הפך לחלק מעבודתו הרגילה של העובד, ולכן הפרמיה שולמה בעד עבודתו הרגילה.

בית הדין התייחס גם לטענת העובד לפיה הוא זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים בשל הפרת זכויותיו, כלומר המנעות החברה מהפקדות לקרן הפנסיה לגבי הרכיבים פרמיה ובונוס, ואי העברת דמי גמולים לקרן פנסיה.

בית הדין פסק כך: ראשית, העובדה שהמחלוקת לגבי מהות הרכיבים נוצרה רק לקראת סיום קשר העבודה, וכי הם שולמו לעובד מתחילת עבודתו, אין בה כדי לשלול את האפשרות, שהימנעות החברה מלהפקיד כספים לקרן הפנסיה לגבי רכיבים אלה מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודה, או נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו.

אם העובד מתפטר בגלל אי כיבוד זכויותיו, וניתנה התראה למעסיק (או חל החריג למתן התראה), העובד יהיה זכאי לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א).

כמו כן, כאמור, טענת העובד בנושא הגדרת הרכיבים פרמיה ובונוס התקבלה, ועל החברה היה להעביר לקרן הפנסיה הפקדות עבור סכומים אלה.

ולמרות כל זאת כאמור, הסיבה להתפטרות העובד היא דרישתו להעלאת שכר. כלומר, העובד לא יצר קשר סיבתי בין התפטרותו לבין הימנעות החברה להפקיד לקרן הפנסיה שלו עבור הרכיבים פרמיה ובונוס.

טענת העובד כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בגלל עיכוב בהעברת דמי תגמולים לקרן הפנסיה נדחתה משום שמדובר בעילה שלא הועלתה בזמן אמת וגם לא ניתנה לגביה התראה למעסיק.

 

סדנת ניהול זמן

אין תגובות

השאר תגובה