שיתוף

לפני כשנה תבע עובד שהועסק במשרת סטודנט במוסד ממשלתי ולאחר מכן במוסד ממשלתי אחר, את המדינה, שהיא המעסיקה הרשמית שלו בשני מקומות עבודה אלו, בגין הפרת החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון.

בית הדין לעבודה פסק כי על המדינה (המעסיקה הרשמית של העובד בשני מקומות עבודה אלה) לשלם לעובד פיצוי בסכום של 25 אלף שקלים בגין עישון פסיבי שממנו סבל העובד במקום העבודה.

טענתו של העובד שתבע היתה, כי לא נקבעו שלטים המורים על איסור העישון ולא נעשה ככל הניתן למניעת עישון במקום העבודה.

עוד טען העובד שתבע, כי גם במקום עבודתו הראשון וגם במקום העבודה השני (כזכור, שניהם מוסדות ממשלתיים השייכים למדינה), הוא נחשף לעישון של חבריו לעבודה, במהלך יום העבודה.

לידו עבדו עובדים שעישנו בתוך חדר סגור ללא מערכת אוורור. עוד טען העובד, כי בשל מעמדו הנמוך יחסית וכעובד חדש, הוא לא היה יכול להעיר לעובדים שעישנו בסמוך וקרוב אליו.

העובד הוסיף וטען, כי הממונים עליו ידעו על דבר העישון בחדר הסגור ולמרות זאת לא עשו דבר כדי למנוע זאת. העובד ציין  שמות של שלושה עובדים, בהם הממונה הישירה עליו (באחד המקומות), כעובדים שעישנו לידו. אותה ממונה ישירה עליו אף עישנה מולו פעמים רבות בניגוד לרצונו ולמורת רוחו.

העובד טען עוד, כי בשני מקומות העבודה לא פורסם איסור העישון והוא אף לא נאכף. וזאת, אף על פי שמנהלי היחידות בהן עבד ידעו על הפרת איסור העישון במקום העבודה.

בית הדין לעבודה קיבל את תביעתו של העובד בנוגע להפרת החוק במהלך עבודתו במקום העבודה השני. בית הדין לעבודה אף השתכנע כי המעסיקה (המדינה) לא עשתה כל שניתן כדי למנוע את העישון.

עוד פסק בית הדין לעבודה כי התמונה העובדתית המצטיירת הינה של מקום עבודה בו יש לפחות שלושה עובדים שנוהגים לעשן, ושלא ננקטות בו פעולות לאכיפת איסור העישון מעבר לשיחות חבריות.

כמו כן, לא מוצבים במקום שלטים המורים על האיסור לעשן כפי שדורש החוק. תמונה עובדתית זו מקימה את היסודות של הפרת החובה 'לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 1(א) לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון'.

העובד העיד בבית הדין לעבודה, כי סבל רבות מעישון פסיבי בעבודתו, ויש בכך משום נזק מסוג הנזק שאליו התכוון החוק למניעת עישון למנוע.

בית הדין לעבודה הסיק, כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובות של המעסיק לבין אותו נזק, וקבע כי המעסיק (המדינה) ישלם לעובד פיצוי מכוח סעיף סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין.

וזאת, משום שבמקרה הנוכחי מדובר בנזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין כתוצאה מעוול שנגרם לנתבע. עוד פסק בית הדין לעבודה  כי המונח 'נזק' כולל גם 'אובדן רווחה גופנית'.

בית הדין לעבודה ציין, כי ניתן לבסס את פסיקת הפיצוי לנתבע גם על הפרת חובתו של מעסיק להבטיח סביבת עבודה בטוחה ומוגנת ממפגע רפואי.

משמעותו של פסק דין זה היא, כי עובד שנפגע כתוצאה מעישון במקום עבודתו רשאי להגיש תביעת פיצויים נגד המעסיק שלא נקט אמצעים סבירים למניעת העישון.

זאת ועוד, ניתן להסיק מפסק הדין כי על המעסיק חלה החובה לעשות כל שניתן למניעת העישון, ובין היתר לפקח על נושא העישון, כולל להעיר לעובדים המעשנים, ולא רק באופן ידידותי וכלאחר יד, ולהציב שלטים המורים על איסור העישון.

אין תגובות

השאר תגובה