מי לא פגש במהלך חייו אנשים שאומרים: "אין, שנה אני מחפש עבודה וכלום", "עזוב עכשיו תקופה קשה, תיקח כל מה שמציעים לך". אנשים גם נוטים לנדב את ניסיונם בסגנון של: "אני שולח אינסוף קורות חיים ולא חוזרים אלי", "אין לי מושג למה לא מקבלים אותי" ושאר פנינים מעודדים.

בהתחלה אתה נבהל מהאמירות האלה. אתה אומר לעצמך, איך יכול להיות שבן אדם מחפש עבודה שנה ולא מוצא? גם אם הוא חסר ניסיון,  איך הוא לא מצא מי שייתן לו צ'אנס? ואם יש לו ניסיון, הייתכן שהמצב במשק כל כך חמור? מסופקני.

בניתוח הדברים לעומק מתברר שלכל ה"לא מוצאים" יש סיבה. כלומר זה לא סתם שאותם מתוסכלים (ובצדק) לא מוצאים עבודה. הדבר הבולט ביותר הוא שרוב האנשים עוסקים בחיפוש עבודה ולא בניהול קריירה. רובם זורמים עם מה שבא לידיהם. אם לשמחתם הם אכן מבינים מה הם רוצים,  אז הדרך שלהם להגשמת המטרה נוטה להיות פאסיבית למדי.

בפן הקרייריסטי

1. אנשים זורמים שנים במהלכי קריירה לא מתוכננים. גם אם הם נמצאים על פניו במסלול ה"נכון" להתקדמות, הם לא עושים פאוזה ושואלים את עצמם: האם טוב לי עם הדרך שבה אני נמצא?

2. חברות וארגונים לא מנהלים את ההון האנושי שלהם, מה שגורם לתזזיתיות עצומה בשוק העבודה ולאותו חוסר יציבות הכללי אותו כולנו חשים.

3. חששות אישיות וחברתיות גורמות לעיכובים. החשש מלהישאר חסר פרנסה, לסטות מהדרך שניתבת לעצמך, מה תגיד עליך הסביבה.

4. אנשים חסרי ביטחון או בעלי עודף ביטחון לדוגמא, לא עוברים ראיונות שוב ושוב.

בפן הטכני

1. אנשים פאסיביים בחיפוש. מחכים שמתת חסד תיפול עליהם משמים. שולחים קורות חיים ומקווים שיחזרו אליהם.

2. הרבה אנשים שפגשתי, כולל כמה בכירים, לא יודעים איך לרשום קורות חיים. המסמך שלהם נראה ילדותי, לא מעוצב נכון, משעמם, או שהוא נראה כמו מפרט מכונה. הם לא מודעים לכך או שהם לא עושים שום דבר בנידון.

3. לא משתמשים או מתביישים להשתמש בקשרים שהם יצרו בשוק (גם אם יש להם 15 שנות ניסיון שברור לגמרי שיש להם הרבה קשרים), או לחילופין לא יודעים לבנות לעצמם רשת חברתית.

אני לא הייתי שונה. את חיפושי העבודה שלי התחלתי לפני כמה שנים כבוגר טרי. למרות שתמיד היה לי את תחושת הביטחון שאני יודע להציג את עצמי, לא הצלחתי להשיג ראיונות עבודה. עם הזמן ועזרתם של כמה אנשים שפגשתי בדרכי, הבנתי שקורות החיים שלי היו ילדותיים ולא טובים. זאת למרות שהראיתי אותם להרבה מחברי וחברותי שביניהם נמנו גם כמה מתחום משאבי האנוש, ובאותו זמן נתתי הרבה קרדיט לעצותיהם ( הם הרי ב"תחום"). אחרי שהבנתי שזו הבעיה, שלחתי אותם לשיפוץ אצל אשת מקצוע, למרות התגובות מכל חברי ה"מפרגנים". אותה יועצת עזרה לי להבין איך לכתוב נכון ואחריה חשתי מיידית את השיפור בכמות הראיונות.

לאחרונה הסטארט-אפ שבו עבדתי בו נתקל בקשיים שבעטיין החלטתי לעזוב ולחפש עבודה חדשה. כל זאת למרות כל העצות שקבלתי מסביב ("זה לא הזמן" וכד'). על ידי חיפוש אגרסיבי למדי וניצול כל הקשרים שיצרתי בצורה אקטיבית במהלך השנים, הצלחתי במסגרת חודש ה"הודעה המוקדמת" למצוא עבודה ולשמור על רצף תעסוקתי.

את המסקנות שלי שנובעות מניתוח שוק מחפשי העבודה, ניסיוני האישי, היגיון בסיסי ושלל אנשים טובים שתרמו לי מחוכמתם וניסיונם על הדרך, סיכמתי במסמך הזה. השיטות המוצגות כאן מראות דרך אלטרנטיבית להסתכלות על תהליך חיפוש העבודה. דרך שפעם היתה ברורה והיום נשכחה. כל מה שנאמר פה הוא על דעתי האישית בלבד. אין פה מדע מדויק או נוסחאות של קסם וכל אחד יכול לראות את הדברים אחרת. אגדיל ואומר שלדעתי מי שאומר שיש לו נוסחאות וקסמים, מנצל את המשבר האישי בו נמצא מחפש העבודה. אשמח מאוד לשמוע ולדון בדעות אחרות, כדי שיחד ניתן יהיה ליצור משהו טוב יותר, שיעזור לאנשים בצורה מדויקת יותר.

המסמך הזה ובכלל העיסוק שלי בנושא, נעשה מתוך עבודה התנדבותית של כמה שנים בתחום וסיוע למאות רבות של אנשים. מטרתי – להביא לשינוי חברתי ותודעתי בנושא, מתוך כוונה לעשות לאנשים, חברות וארגונים יותר טוב.

בנוסף, המסמך כתוב עיקרו בגוף זכר למען הנוחות אך הוא מופנה כמובן לכל המינים. 

אפיון קהל מחפשי העבודה 

בסקירת שיחות אישיות ודיונים עם מאות האנשים מצאתי שאפשר לקטלג את "המחפשים" לכמה טיפוסים אופייניים: 

1. בוגרים חסרי הניסיון – המאפיין העיקרי שלהם הוא ציפיות מאוד גבוהות ובהתאם לכך גם האכזבות. זה הם עתה סיימו לבצע את המשימה החברתית שלהם ובידם תואר אקדמי. אבל מה עכשיו? רבים מספרים על תחושה של מוטיב "יום השחרור", מוטיב המוכר מהמשתחרר הטרי שעובר תקופה של חיפוש עצמי וניסיון להבין "מה אני רוצה מעצמי". ה"עולם הגדול" מציג לפניהם שלל אפשרויות תעסוקתיות מגוונות ולא שגרתיות, אבל הבוגר טרם עשה בירור עצמי כדי להבין לאיזה כיוון ללכת. התוצאה: בלבול, אי-הכנה ואי ידיעה כיצד להתמודד עם תהליך חיפוש העבודה. מעבר לזה הרבה בוגרים אינם יודעים להציג את עצמם כיאות ובמקום להציג את החזקות שלהם כצעירים בעלי מוטיבציה, אני מוצא שהרוב בעיקר עסוקים בלהמעיט את עצמם ולהתנצל על מצבם. 
2. משבר 5 השנים – מדובר באנשים שהם בשוק כבר 5-6 שנים ומחפשים שינוי בין אם במקום עבודה או בכיוון תעסוקתי חדש. אלו, בדגש על הרוצים כיוון תעסוקתי חדש, נמצאים במשבר מבחינה אישית. חלקם חוששים לעשות שינוי ואלו שכבר עזרו אומץ והחליטו לשנות – השוק אינו פותח את זרועותיו אליהם אלא ההפך, הם נתקלים בקושי רב שמערער את החלטתם הראשונית. בנוסף, רבים מהם מרגישים במהלך החיפושים את החשש מ"לחזור על אותה טעות" ואכן, מי מבטיח שזה לא יקרה?
3. בכירות בינונית – מדובר באנשים עם 10-15 שנות ניסיון שהתחילו במקום עבודה מסוים והתגלגלו בו כמה שנים טובות עד שהגיעו לדרגות יחסית גבוהות בארגון. אני מוצא שחברי קבוצה זו שכחו איך לחפש עבודה. הדבר דומה לאדם שהתגרש לאחר 15 שנות נישואין. עתה הוא צריך ללמוד מחדש איך לפנות לבני/בנות זוג. הזמנים, הסגנונות ומקורות המידע השתנו וצריך להתאים את עצמך למציאות החדשה.  
4. בני 45+ – מדובר באנשים עם המון ניסיון, ידע ומוטיבציה לתרום, שנתקלים שוב ושוב בדלתות נעולות בגלל גילם. רוב מערכות חיפוש העבודה הסטנדרטיות אינם בנויות עבורם והם יתקשו למצוא אוזן קשבת אצל מגייסים צעירים שמעולם לא היו במצבם (עדיין). בנוסף לזאת, חלקם פשוט אינם יודעים לחפש עבודה מבחינה טכנית והם מתקשים למצוא את ההזדמנות הבאה.

 זיהוי עצמך באחד הקבוצות חשוב כדי להבין את הבעיות הספציפיות המאפיינות כל קהל. למרות כל זאת, אין לרשימה זו תחליף להכרות מעמיקה עם היכולות והצרכים של האדם הספציפי.

בדרך למציאת עבודה (2) – מה אני רוצה מעצמי